כשמהלך סרק מדיני פוגש כותרת

הפוליטיקאים אינם יכולים להרשות לעצמם להיתפש כמי שאינם עושים דבר כדי לפתור מצבים שאין להם פיתרון בטווח הנראה לעין. בעיקר ,כשמדובר במצבי משבר מתמשכים שגובים מחיר כבד בדם ובדמים. גם התקשורת, שמעצם טבעה אמורה לעדכן אותנו על חידושים ותזוזות, אינה סובלת מצבים של מבוי סתום ודשדוש במקום שאינם מייצרים כותרות ומאמרי פרשנות. האינטרס הזה של הפוליטיקאים להפגין עשייה ושל התקשורת לדווח עליה הוא שמייצר את מרבית המסעות המדיניים והמפגשים המתוקשרים שאנו מדווחים עליהם בהרחבה ובפרוטרוט - למרות שברור מראש שתוצאותיהם יהיו אפסיות.

דוגמה מובהקת למהלכי סרק מדיניים כאלה הם מה שמתרחש לאחרונה במשולש האמריקני-ישראלי-פלסטיני. לממשל בוושינגטון ברור שבמצב הנוכחי אין שום סיכוי להתניע תהליך שלום רציני בין ישראל לפלסטינים. ההנהגות בירושלים וברמאללה חלשות ונטולות יכולת פוליטית ומעשית לבצע אפילו מהלכי הכנה בוני-אימון ביניהן, שלא לדבר על יישום גירסה זו או אחרת של מפת הדרכים.

אף על פי כן, מודיע הנשיא בוש בנאום לאומה האמריקנית כי הוא שולח לאזור את מזכירת המדינה קונדוליסה רייס. הכתבים והפרשנים המדיניים שהודלפו ודיווחו מראש על כוונת הנשיא חוגגים את ניצחונם וממהרים להעלות השערות בדבר יוזמה מדינית חדשה שתתניע את המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים. לא סתם יוזמה אלא מזימה נועזת, משותפת לשתי שרות החוץ, לבני ורייס, לדלג על השלב הראשון של מפת הדרכים, שבו צריך הטרור הפלסטיני להיפסק, ולגשת ישר למו"מ על יישום השלב הבא שבו תוקם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים.  

אבו מאזן ורייס. צילום: איי.פי.

כמה ימים אחר כך מגיעה רייס לאזור. הציפיות שנבנו מביאות את רשתות הטלוויזיה בישראל ובעולם לשדר בערב הגעתה בשידור חי את מסיבת העיתונאים שלה עם ציפי לבני. רייס ולבני אינן מספקות את הסחורה. שתיהן דבקות במפת הדרכים בגירסתה המקורית. למחרת נפגשת רייס עם אבו מאזן. פגישה שאחריה, איך לא, מתקיימת מסיבת עיתונאים. רייס חוזרת על המנטרות הרגילות על הצורך לחזק את אבו מאזן והוא מצידו מבהיר שלא יסכים למדינה פלסטינית בגבולות זמניים. כשלבסוף עוזבת רייס את האזור אחרי פגישות עם כל המי ומי בצמרת הישראלית והפלסטינית ברור שלא קרה דבר. אבל בכך לא מסתיים הסיפור. רייס, כך מבשרת היום התקשורת, תשוב לכאן בכל חודש ואם ישאו מאמציה פרי יזמין הנשיא בוש את אבו מאזן ואת אולמרט לפגישה עימו בבית הלבן.

מייצרים כותרות - ומקווים

אילו לא היינו בעלי ניסיון, אפשר היה אולי להתרשם שמשהו חיובי קורה. אבל כבר היינו בסרט הזה. ראינו מה קרה אחרי הפגישה המתוקשרת הקודמת בין בוש לבין אבו מאזן ולראש ממשלת ישראל. התוצאה היחידה של אותו מפגש פיסגה, שהתקיים כששרון היה עדיין ראש ממשלה, הייתה שהחמאס עלה לשלטון ברשות הפלסטינית. סקירה מהירה של שלל המפגשים החשאיים והמתוקשרים בין מנהיגים ישראלים, אמריקנים וערבים בעת האחרונה מעלה שאף לא אחד מהם הביא לתוצאות מדיניות של ממש. הם הועילו לתחזוקת היחסים האישיים וההדברות בין המנהיגים, הם העניקו לאותם מנהיגים חשיפה תקשורתית ואנחנו העיתונאים ייצרנו דיווחים ופרשנויות. אבל המשברים נשארו בעינם ואף החריפו.

מדוע? מפני שההנהגות הפוליטיות בוושינגטון, ירושלים, רמאללה, קהיר ועמאן שקועות עמוק מדי בבעיותיהן הפנימיות ולכן אינן מסוגלות לגייס אנרגיה ומשאבים הדרושים להתמודד עם האנרכיה המזוינת בשטחים, עם התחזקות גורמי האיסלאם הרדיקאלי באזור בהנהגת איראן, ועם חוסר האמון, אם לא המיאוס, שחש הציבור בישראל כלפי הנהגתו הפוליטית. מה שנותר למנהיגים חסרי האונים הוא להיפגש זה עם זה ולייצר כותרות בתקווה שיגיע יום שבו גם יהיו מסוגלים לפעול.

בהיעדר יכולת לעשייה דיפלומטית ממשית, יומני הפגישות של הקברניטים ושליחיהם הם המסר.אל הריק המדיני הזה נשאבים אנשים מחוץ לממסד ובשוליו: פוליטיקאים ודיפלומטים לשעבר, אקדמאים, מאכערים פוליטיים,

עיתונאים וסתם רודפי כותרות מערביים שמנסים את מזלם במו"מ גלוי – עדיף חשאי - עם בני דמותם בעולם הערבי והמוסלמי. המפגשים ביניהם אינם מזיקים ואפילו מועילים - בעיקר לנוטלים בהם חלק. הם מייצרים כרטיסי טיסה ברחבי הגלובוס על חשבון משרד חוץ אירופי או נדבן עתיר ממון זה או אחר, ועידות מפנקות עתירות אוכל משובח וכיסוי תקשורתי והעיקר – הם מעניקים תחושת חשיבות לנוטלים בהן חלק. אם לא תוך כדי המו"מ, אזי אחרי זמן מה, כשהם 'חושפים' את ה'מגעים החשאיים' שניהלו עם שכמותם וזוכים לכותרות ענק במשך 24 שעות.

בתשעים אחוז מהמקרים התוצאות המעשיות של יוזמות מו"מ פרטיות אלה הן בטלות בשישים. לכל היותר הן מאפשרות לממסדים המדיניים הפורמליים להתעדכן בעמדות הצד השני, המוכרות להם ממשאים ומתנים קודמים או מהחומר המודיעיני העומד לרשותם. רק לעיתים רחוקות מאד היוזמות האלה מוליכות למשהו מעשי. הסכמי אוסלו, למשל.

אבל במזרח התיכון, כדי שמו"מ פרטי - חשאי או גלוי - יישא פירות מעשיים צריכים להתקיים לפחות שני תנאים המעניקים לו סיכוי:

א. הוא צריך להתקיים אחרי משבר אלים וחריף, שאחריו יש לפחות לאחד הצדדים אינטרס קיומי להיחלץ ממצוקה. כך בא לעולם הסכם השלום בין ישראל למצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים וכך נוצר הסכם אוסלו, כשערפאת והפלסטינים היו במצוקה אחרי תמיכתם בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. שר החוץ האמריקני לשעבר, הנרי קיסינג'ר, הוא הראשון שניסח ויישם את תיאורית "הקומקום הרותח" הנחוץ לפיתרון משברים באזורנו.

ב. הנושאים ונותנים חייבים לעמוד בקשר ישיר, ולקבל מנדט ברור מהקברניטים. כמו, למשל, איל העסקים היהודי רון לאודר, שנשא ונתן על רמת הגולן עם אסד האב בשמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. המו"מ הסתיים בכישלון, אבל היוזמה והמו"מ היו רציניים. גם באוסלו, לולא מעורבותם של פרס ושל רבין בשלבי ההכרעה של המו"מ, לא היה מבשיל הסכם (תנאי שלישי אינו הכרחי, אך רצוי: שהמתווך יהיה איש ממשל אמריקני בכיר ביותר, בהווה או בעבר).

עד שלא מתקיימים לפחות שני התנאים הראשונים, כל יוזמה מדינית פרטית נידונה לכישלון. כך קרה ליוזמת ז'נבה של יוסי ביילין, וכך גם ליוזמה בהובלת מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, שעליה התבשרנו היום. למאכער הסורי סולימאן, למאכער היהודי- אמריקני אהרונסון ולליאל עצמו לא היה מנדט ברור משום גורם שילטוני בעל סמכות לוותר ויתורים ולעשות פשרות. לכן המו"מ שניהלו היה תרגיל אינטלקטואלי ותו לא. היחידים שנהנו ממנו היו הסורים ונותן החסות (כלומר מימון) האירופי המסתורי (אני מנחש שמדובר בשר החוץ הספרדי מיגל מוראטינוס), שזכו בנקודות זכות בדעת הקהל הישראלית והאירופית.