שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שלא תחיה במכוניות מעניינות

    שבעה כותבים על שבע מכוניות. תומר קמרלינג דוושן ויושב אוטובוסים על הקורסה הראשונה שלו שהגיעה ממש לא מזמן

    הכנסתי את המפתח לסוויץ', ובתנועה אחת של פרק היד הרגשתי איך אני הופך לגבר. זה קרה לי בעבר, בלי מפתח ובכיתה ז', אבל הפעם זה היה הדבר האמיתי: לא עוד אופניים, לא עוד אוטובוסים, לא עוד לבכות לאבא בשביל המפתחות. את הרגע ההוא אני זוכר כמו משהו שקרה אתמול. ושתבינו, זה קרה כבר לפני איזה שבוע.

     

    קוראים לי תומר, ו־32 שנה התהלכתי בעולם הזה, מילולית, לפני שקניתי את האוטו הראשון שלי. הספקתי להתחתן, לרכוש דירה ולהחכיר ילדה, לראות עולם ולהצטער שאני לא גר בו, ורק לעסק הזה עם הגלגלים לא הגעתי. אני יכול להגיד שזה היה עניין של סדר עדיפויות, אבל זה יהיה כמו להגיד ששירתי בשייטת: לא נכון. האמת היא שכבר כשקיבלתי רישיון, בגיל 17, נורא רציתי אוטו משלי. אבל נורא לא רציתי חרא של אוטו.

     

    תמיד חשבתי שמוטב לדווש, או אפילו להצטנף במושב האחורי של אוטובוס, מאשר להיות הבעלים של קקמייקה שלא מתניעה בבוקר, נתקעת בקסטל או מתפרקת לגורמיה. התרחישים האלה פשוט נראו לי מאז ומעולם כמו שיאה של האומללות האנושית, אולי חוץ מרעב ולעבוד במעריב. לכן גזרתי על עצמי עריריות מוטורית של ל"ב שנים: אני רציתי שכשתגיע העת לספר על האוטו הראשון שלי, זה יהיה סיפור ממש משעמם. ומה יותר משעמם מאופל קורסה אוטומטית מודל 2002, עם כיסא של תינוק מאחורה ו־1400 סמ"ק מקדימה. כשמתניעים אותה, היא נדלקת. כשלוחצים על הגז, היא נוסעת. כשנותנים ברקס, היא עוצרת. לפעמים צריך למלא דלק.

     


    איור: איתמר דאובה

     

    לנוכח מורשת הקרב שמתארים כאן עמיתי, מציפה אותי תחושה עמוקה של שמחה לאיד. לא לאיד הספציפי של הכותבים האלה, למרות שאני מפספס פה הזדמנות לבדיחה די מתוחכמת על האגו של לפיד: לאידם של כל אלה שלא ניחנו בסבלנות ובחזון שלי, התנפלו על הגרוטאה הראשונה שהגורל זימן להם, וחשבו שזה מספיק כדי לתפוס תחת עלי ועל יתר הבלתי ממונעים. רבותי, תבינו משהו: כל לירה שאתם השארתם במוסך, אני חסכתי עד שיהיה לי מספיק בשביל סיפור ממש משעמם.

     

    זה לא שעיני צרה באלה שהגיעו לפני לגלגלים משלהם, אם כי אני מודה שהיא לא הכי רחבה בהם: זה שאם היה לי שקל על כל בדיחה שהבעלים של גוש קורוזיה השמיע על חשבוני במשך שנותי כהולך רגל ודוושן, יכולתי לקנות את הקורסה שלי מהיבואן. לראות אותי על האופניים ולשאול "מוכר?", זה היה פופולרי במיוחד בקרב בעלי הקקמייקות שמסביבי. היה אחד בשם ר', הבעלים של מאזדה דמיו עם שאסי דפוק, שנהג להגדיל לעשות ולשאול אם האופניים כבר עברו טסט. קדימה, מר דמיוקולו, בוא נראה מי צוחק עכשיו.

     

    אני לא אוהב את הקורסה שלי, או שונא אותה; היא הרבה יותר מדי משעממת בשביל רגשות כאלה. אבל אני אוהב, מאוד, לרדת לחנייה ולראות שם את האוטו הראשון שלי. פחות כי הוא הראשון, ויותר כי הוא אוטו. אוטו אמיתי, שמתניע בבוקר ועולה את הקסטל ולא מתפרק, ושאין לי שום סיפור מעניין על איזה תקלה מיתולוגית שאירעה בו. אם כי עכשיו כשאני חושב על זה, בכל זאת היתה הפעם ההיא שנשפכה לי בתוכו קצת דיאט קולה לימון.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אם רק היה לי שקל". אילוסטרציה
    צילום: רויטרס
    מומלצים