שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מחוג אחרון ופרידה

    שבעה כותבים על שבע מכוניות ישנות וטובות. איציק שאשו יודע שיפניות הן הכי אמינות, חוץ מהשרייד שנת 88' שלו

    "תגיד, אתה לא סומך על אבא שלך?". זאת היתה התגובה הקבועה של אבא שלי בכל פעם שצלצלתי מהצד השני של העולם. השיחות האלה נשמעו בדרך כלל אותו דבר: בהתחלה הייתי מרגיע את אמא שאני עדיין לא מכור לחשיש, ואז אבא היה לוקח את הטלפון. בהתחלה הוא היה מוודא שהכל בסדר איתי, אחר כך הוא היה מעדכן אותי במה שקורה עם בני יהודה, וכשהייתי מנסה לאשר איתו שהוא דואג לתחזק את הדייהטסו שלי כמו שצריך, הוא היה עונה את התשובה שהתחילה את הפסקה הזאת וסגרה מבחינתו את הדיון בסוגיה.

     

    זאת היתה שרייד, שנת 88', גיר רגיל עם ארבעה הילוכים, מנוע 1000, צבע לבן, יד שנייה בלי תאונות. כשקניתי אותה ידעתי שמדובר באוטו כל כך איטי שהולכי רגל עלולים לעקוף אותי בכבישים בין עירוניים, אבל אבא אמר שלוש פעמים ש"יפניות הכי אמינות" ופעמיים "תגיד, אתה לא סומך על אבא שלך?", ואני הנהנתי בהכנעה.

     

    כדי לא למתוח אתכם יותר מדי, אספר לכם כבר עכשיו שאבא שלי צדק: יפניות הן הכי אמינות. רק לא היפנית הספציפית שלי.

     

    הבעיות לא התחילו מיד, אלא לפחות שעה אחרי שיצאתי מבנק הדואר עם הטופס של העברת הבעלות. המחוג של חום המנוע בילה קבוע בתחום שמסומן באדום — למעשה, במשך תקופה קצרה חשבתי שהוא פשוט מצויר שם — הסטרטר שלה שבת לעיתים יותר תכופות מההנהלה של נמל אשדוד, ובכל קילומטר של נסיעה הייתי מגלה רעש חשוד חדש. כשאני חושב על זה עכשיו, אני מבין שהחלקים היחידים שמעולם לא התקלקלו לי היו המאפרה מקדימה והשטיחים מאחורה. אבל היא היתה הדייהטסו שלי, המכונית הראשונה שלי, ואהבתי אותה. אפילו בקיץ, למרות שלא היה מזגן.

     


    איור: איתמר דאובה

     

    אני לא יודע לכמה מכם יצא לנהוג לאורך זמן באוטו לא ממוזג (נגמ"ש לא נחשב), אז תרשו לי לגלות לכם שזה משפר את יכולות הנהיגה שלך ללא היכר: אתה לומד איך לתמרן באופן מחושב כך שבכל פעם שתעצור ברמזור, זה יהיה ליד משאית או לפחות מסחרית כדי לקבל קצת צל. זה גם משפר את התקשורת הבין־אישית שלך, כי בכל רמזור כזה אתה מקבל הערות כמו "גבר, אם רצית סאונה, למה לא עשית מנוי בקאנטרי", או "אחי, נראה לי שאתה מוכן, אתה יכול לצאת מהתנור".

     

    אבל באמת שאהבתי אותה, אפילו בחורף, למרות שמאוקטובר עד מרץ היא היתה מתניעה בבוקר רק אם חיברת אותה בכבלים לאוטו אחר והקפדת למשוך צ'וק ממש חזק ולהתחנן ממש יפה. אהבתי אותה גם בשאר עונות השנה, אפילו שהמהירות המקסימלית שלה היתה נמוכה ב־30 קמ"ש מהמהירות המותרת בעיר, ואפילו שאם לא הייתי מגיע לפסי האטה עם תנופה, רוב הסיכויים היו שלא אצליח לעבור לצד השני. אבל כמה שאהבתי אותה, בסוף נאלצנו להיפרד.

     

    כמו כל חייל משוחרר, גם אני לקחתי שלושה חברים, 3,000 דולר ו־300 קונדומים וטסתי לחצי שנה במזרח. לפני שנסעתי השבעתי את אבא שידאג לה כמו שצריך, שישטוף אותה לפחות פעם בחודש, שייקח אותה מדי פעם לסיבוב קצר — עדיף באזור של מוסכים — ושיבדוק לה שמן ומים בתדירות האהובה עליה, "גבוהה". אבא הבטיח שיהיה בסדר ולקח אותי לנתב"ג. באוטו שלו, כי הדייהטסו פחדה מכבישים עם יותר משני נתיבים.

     

    "אבא", שאלתי אותו חצי שנה אחר כך, כשיצאנו מאולם מקבלי הפנים לכיוון הפורד טרנזיט שלו, "הכל בסדר עם הדייהטסו?".

     

    "תגיד, אתה לא סומך על אבא שלך?", הוא חייך וטפח לי על הכתף. "ארבעה ימים אחרי שנסעת הצלחתי להשחיל אותה לאיזה פראייר מכפר סבא במחיר מחירון".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום איי פי
    "לא יודע לכמה מכם יצא לנהוג לאורך זמן באוטו לא ממוזג (נגמ"ש לא נחשב)"
    צילום איי פי
    מומלצים