אהבה חייתית: התרנגולת, הזאב והשועל
הזאב אהב תרנגולות כמו דייג שאוהב דגים, כמו גבר שאוהב נשים. גם השועל אהב תרנגולות. חדווה היתה תרנגולת צעירה וחושנית, וכמעט מידי יום פקדו את החווה מחזרים שרצו בה
הזאב אהב תרנגולות, כמו דייג שאוהב דגים, כמו גבר שאוהב נשים. הזאב לא הסתיר את כוונותיו, הוא לא יכול היה להסוותן, כי פניו, הילוכו, דיבורו, כולם העידו שהוא זאב והוא רוצה תרנגולות.
גם השועל אהב תרנגולות באותו האופן שאהב אותן הזאב. אלא שלשועל היתה פרווה רכה ואצילית, הילוך תמים, ודיבור של מהנדס.
התרנגולת חדווה שמה את בוב מארלי בפטיפון הישן בחווה ורקדה. היא היתה תרנגולת צעירה וחושנית, וכמעט מידי יום היו פוקדים את החווה מחזרים שרצו בה. חדווה עוד לא בחרה את הזכר שלה. בינתיים היא רקדה.
בלילה מואר בגדודי כוכבים הגיע הזאב ללב החווה של חדווה, שהיתה מוקפת בגדר גבוהה, ובלי היסוס דפק על השער. "דפק" הוא כנראה פועל שקצת קטן על האופן בו הכריז הזאב על בואו, שכן הוא כמעט הפיל את השער באגרופו, והתרנגולת נבהלה שאולי זו קטיושה. לאחר שנרגעה ניגשה אל השער האדום והרימה את צוהר העץ כך שתוכל לראות את האורח שבחוץ.
"סליחה, מה השעה?" הפגין הזאב מקוריות.
"תשע וחצי", ענתה חדווה, וכבר הבחינה בעיניו הזוממות.
"נעים מאוד, אני שלמה", שיקר לפני ששאלה לשמו או לשלומו.
"אתה לא נראה כמו שלמה", החזירה חדווה. לא היה לה טקט, היא היתה במקור מהמזרח התיכון.
"קשוחה הילדה", חייך הזאב, וחדווה הבחינה בשיניו החדות. "את יודעת מה - אני מוכן להיות מי שתרצי, איך אני בשבילך?"
"מה אתה רוצה?"
"חשבתי שאולי נביא איזה ריקוד, נקפיץ ת'רחבה. מה את אומרת?"
חדווה אהבה לרקוד, וחשבה קצת על הצעתו של הזאב, אלא שעיניו המתרוצצות לאורך ולרוחב גופה גרמו לה להרגיש לא בנוח.
"אני לא יודעת".
"מתוקה, אני מבטיח לך שלא נעשה דבר שלא תרגישי איתו בנוח. איך אני בשבילך?"
"אני לא מכירה אותך, ואני לא רוקדת עם זאבים"
"תודה, אתה נחמד, אבל אני לא מכירה אותך, ואני לא רוקדת עם זאבים".
"את מפסידה, בובה".
"אי אפשר תמיד לנצח".
"אולי תתני לי מספר טלפון?"
"אתה רוצה לתת לי את שלך?"
"שאני אעלה אלייך לביצת עין?"
"אני לא חושבת".
"חביתה?"
"זה לא הולך, שלמה".
"מה את רוצה, יפה שלי?"
"לילה טוב לך, אדוני הזאב", סגרה חדווה את החלון.
"אולי שקשוקה?"
כשפתחה את הצוהר ראתה את עיני השועל, רכות ורגועות
רק נעלם הזאב, והופיע השועל. הוא התקדם לאט, ותוך כדי הליכה בחן את הגדרות. גם הוא ניגש ללב החווה ודפק על השער האדום. "דפק" הוא כנראה פועל שקצת גדול על האופן בו הכריז השועל על בואו, שכן הוא בקושי דגדג באצבעותיו את השער, ורק במזל הצליחה התרנגולת לשמוע את הדפיקה ברקע של מוזיקת הרגאיי. היא התקרבה לשער לבדוק אם יש מישהו בחוץ או שזו רק הרוח. כשפתחה את הצוהר ראתה את עיני השועל, רכות ורגועות, אך כלל לא מופנות אליה. הן היו תקועות בנקודה בשמיים, כשעל פניו ארשת מהרהרת.
"רצית משהו?" שאלה.
"ראית את הכוכבים? איזה מחזה מדהים", אמר השועל ועדיין לא הביט בה.
"לא, לא שמתי לב, אתה קורא בכוכבים?"
"לא קורא, אבל קצת מבין", הסמיק השועל, "תראי, שם למעלה, זו העגלה הגדולה".
הרימה התרנגולת את הכרבולת והביטה בשמיים, אבל כל הכוכבים נראו לה אותו הדבר. "כן, אני רואה... אתה מבין בעגלות?"
"לא מבין, אבל מתעניין, כי אני אוהב תינוקות", השפיל השועל את מבטו במבוכה.
התלהבה חדווה, "יש לך ילדים?"
"לא, הלוואי. בינתיים אני משחק עם האחיינים שלי".
"גם לי יש אחיינים", היא אומרת ופניה כצבע כרבולתה, "חכה רגע", וכבר היא רצה פנימה וחוזרת עם חבילת תמונות של אפרוחים. מעבירה לו בזהירות את התמונות דרך הסורגים שבחרך.
השועל מביט ומתמוגג, "כמה מתוקים... בן כמה הוא? והיא, נראית כמו אחת שמסובבת את כל האפרוחים על הכרבולת הקטנה, לא?"
התרנגולת עונה ומספרת, הוא מקשיב, מתפעל ומתעניין, באחיינים, בסדר היום של חדווה, בעבודתה המאומצת, בתוכניותיה לחיים ובחלומותיה לעזוב את הג'ונגל ולגור בערבות באמריקה. במהלך השיחה מסתבר לחדווה שחייהם דומים הרבה יותר מכפי שיכלה להאמין, ולא די בכך, הוא גם מבין לליבה.
טוקבק כדורבנות:
לראות באומץ את המציאות / אסנת
לשועל ולזאב אותה מטרה בדיוק, והתרנגולת יצאה טיפשה - הזאב לפחות ישר וגלוי לגבי כוונותיו.
הרבה פעמים נוח לבנות לטייח לעצמן והן נוטות לראות את השועל כגבר חלומותיהן, ואז שהאשליה התנפצה הכעס וההשפלה העצמית ענקיים ומפוצצים, שהרי על השועל אין מה לכעוס - זה תפקידו ומהותו להיות ערמומי. אבל הבנות, על עצמנו צריך לכעוס ולסלוח ולהתחיל לראות באומץ את המציאות ולהפסיק לטייח לעצמנו.
כשהוא נפרד ממנה לשלום בחיוך מבויש, היא מביטה בפרוותו הרכה והמתרחקת, וצועקת אחריו: "חכה, אולי תרצה שנשמור על קשר?"
זנבו מתרומם ראשון, ואחריו מסתובבות פניו המופתעות. "קשר?"
"כן, אולי תרצה את הטלפון שלי? אני אשמח לדבר".
עיניו של השועל נעצבות כשהוא לוחש: "הייתי מאוד רוצה, אלא שמחר בבוקר אני נוסע אל מעבר להרים, עבודה חדשה לחודשי הקיץ".
כעת תורה של חדווה להתעצב. "אם תרצה", היא ממלמלת, "נוכל להיפגש כשתשוב".
"חבל שלא פגשתי אותך לפני כמה ימים. היינו יכולים כבר להכיר זה את זו, ואז היה הגיוני לחכות חודשיים".
"אנחנו מכירים כבר, לא?"
"כן, נראה לי, רק שאולי לא מספיק".
"אנחנו יכולים להמשיך לדבר עד הבוקר".
"קר לי בחוץ".
"רוצה להיכנס?"
"לא יודע...."
"בוא כנס!"
"את בטוחה?"
"כן, אני סומכת עליך".
"תודה".
"אז אתה נכנס?"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
