נשק יום הדין - השד העדתי

נשיא המדינה, משה קצב, יצא אמש (יום ד') למה שהוא כינה "הקרב עד כלות נפשי", בניסיון אחרון למנוע את הדחתו. האסטרטגיה בה נקט הנשיא הייתה יריות ללא הבחנה לעבר כל מי שהייתה לו נגיעה בפרשה. בסופו של דבר נראה שזה לא היה נאום של "עד כלות נפשי", אלא משהו שדומה יותר לניסיון לא מוצלח ל"תמות נפשי עם פלישתים".

למעשה, בנאומו ביקש הנשיא לחזק את קומץ חברי הכנסת שהעריך כי אינם נחושים בדעתם להדיחו, ובמקביל ניסה לכבוש גם "קהל יעד" נוסף - להשיג את אהדת הציבור, העוין אותו ברובו בשל האשמתו בעבירות מין.

מי שהאזין בקפידה לדברי הנשיא היה יכול לקלוט התקפה על העיתונות האליטיסטית בהאשמה כי התנגדה לבחירתו, תוך שהוא רומז על מוצאו העדתי כסיבה אפשרית. מה שהלכה למעשה ניסה קצב לעשות הוא לעורר, ביותר מאשר ברמיזה, את "השד העדתי". אלא שדווקא הוא - כבן לעולים בני המזרח שהצליח להתקדם, עשה חיל בפוליטיקה ונבחר לנשיאות המדינה - הוא האחרון שרשאי להשתמש בתעלול מניפולטיבי-עדתי מעין זה.

בהמשך דבריו נקט הנשיא בתחבולה, כמאמר הידוע, שהפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל. קצב טען כי ערוץ 2 ביטל ראיון עמו ברגע האחרון לטובת ראיון עם דחלאן. כך ניסה להדגיש שהתקשורת לא רק שהייתה עוינת לו, אלא שהעדיפה, כדרכה לכאורה, ערבי פלסטיני על פני המוסד הנשיאותי. תעלול ידוע, אך לא מכובד, אפילו נוכח מצוקתו הכבדה של הדובר.

נאומו של קצב היה ארוך, אך ממוקד מטרה. הוא הציג את עצמו כקורבן של שיתוף הפעולה "המקרתיסטי", לדבריו, בין התקשורת למשטרה. השימוש במונח "מקרתיזם" נועד כדי לציין רדיפה שיטתית אחריו, שלכאורה חברו אליה רבים כנקמה אישית בו. אלא שהדימוי שבו בחר קצב אינו מייצג נאמנה את המצב בו הוא נמצא והשימוש בה מזכיר את הקריאה בעבר לאמיל זולא ישראלי שיכתוב את "אני מאשים" להגנתו של הנשיא.

לא צריך להיות היסטוריון כדי להבין שהדימוי בו נקט קצב מעוות את התמונה. משה קצב אינו דרייפוס - הוא ודאי אינו נרדף בידי אנטישמים תככניים בגלל יהדותו, ואגב - תזכורת - דרייפוס גם לא הואשם בהטרדה מינית או באינוס. וכאן יש לומר: טול קורה מבין עיניך!

ד"ר יריב בן-אליעזר מרצה בכיר לתקשורת בביה"ס לאודר למימשל ובביה"ס עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה.