קללות במתנה
ליד טוקיו גר סמוראי גדול שכבר היה זקן. את שנות זקנתו הקדיש להוראת זן-בודהיזם לצעירים. אך למרות גילו המתקדם, אמרו עליו בעיר שהוא עדיין מסוגל להביס כל יריב צעיר כזקן.
באחד הימים, הופיע במקום לוחם שהיה ידוע בכך שאין לו שמץ של מצפון. הוא נודע כמי שמשתמש בטכניקות של התגרות: הוא נהג להמתין עד שיריבו יעשה את התנועה הראשונה, והיות שהיתה לו יכולת מעולה במיוחד לנצל את שגיאות היריב, הוא היה יוצא מיד למתקפת-נגד מהירה וקטלנית.
הלוחם הצעיר וחסר הסבלנות לא הפסיד קרב מימיו. כיוון ששמע את מה שאמרו על הסמוראי הזקן, התייצב מולו כדי להביסו, מתוך תקווה שניצחון עליו יאדיר את שמו ברבים.
הזקן קיבל את הזימון לקרב, ואף שיצאו שנים מאז לחם לאחרונה, החליט להיענות לאתגר. תלמידיו שללו את הרעיון מכל וכל, אך לא מצאו עוז בנפשם לערער על החלטת המורה הגדול.
וכך יצאו כולם לכיכר העיר, והצעיר החל לקלל את המורה הזקן כאחרונה בתגרניות השוק. הזקן לא זז. הצעיר לא התייאש. הוא בעט כמה אבנים לעבר הזקן הגאה, ירק בפניו, הטיח בו את כל הקללות הקיימות, ואף פגע בזכר אבותיו המהוללים. במשך שעות עשה הצעיר ככל יכולתו כדי להוציא את הזקן משלוותו, אך המורה נותר ללא ניע. לקראת ערב, כשכבר חש מושפל ותשוש, החליט הלוחם החצוף להסתלק מן המקום כלעומת שבא.
מואכזבים מכך שמורם הנערץ ספג קללות והתגרויות אינספור, שאלו אותו התלמידים:
"כיצד יכולת לסבול השפלה שכזו? מדוע לא השתמשת בחרבך, אפילו מתוך ידיעה שאתה עלול להפסיד בקרב. מדוע הרשית לעצמך להיראות בעינינו מוג-לב?"
שמע אותם המורה הזקן, וענה בשאלה:
"אם מישהו בא אליך ובידו מתנה, ואתה אינך מקבל אותה, למי שייכת המתנה?", שאל הסמוראי.
"למי שניסה להעניק אותה", ענה אחד התלמידים.
"אותו הדבר נכון ביחס לקנאה, לזעם ולקללות", אמר המורה. "כשהם אינם מתקבלים, הם ממשיכים להיות שייכים למי שנשא אותם איתו".
