חשיבותה של בהירות

אני עומד לקראת האירוע החשוב ביותר מבחינתי בפסטיבל הסופרים במלבורן שבאוסטרליה. השעה עשר בבוקר, האולם מלא עד אפס מקום, וג'ון פלטון, סופר מקומי, מתכונן לראיין אותי מול הקהל הרב.
אני עולה על הבמה בחרדה האופיינית לי במעמדים כאלו. פלטון מציג אותי ומתחיל לשאול שאלות. לפני שעולה בידי להשלים רעיון, הוא קוטע אותי ומציג שאלה חדשה. כשאני עונה, הוא מפטיר משהו בסגנון "התשובה לא היתה ברורה במיוחד". חמש דקות לאחר מכן, עולה תחושה לא נוחה מן האולם: הכל מבינים שמשהו אינו כשורה. אני נזכר בקונפוציוס ועושה את הדבר האפשרי היחיד:
"אתה אוהב את מה שאני כותב?"
"זה לא שייך לענייננו כאן", עונה לי פלטון. "אני מראיין אותך, לא אתה אותי".
"זה דווקא שייך, בהחלט. אתה לא נותן לי להשלים רעיון. קונפוציוס אמר: 'ככל שהדבר אפשרי, היה ברור'. בוא נשמע בעצתו ונבהיר את העניינים: אתה אוהב את מה שאני כותב?"
"לא. קראתי רק שני ספרים שלך ושנאתי אותם".
"בסדר, כעת אנו יכולים להמשיך".
המחנות מוגדרים היטב. הקהל נרגע, האוויר מתחשמל, והראיון הופך לדיון אמיתי. וכולם, כולל פלטון, מרוצים מן התוצאה.