לא תרצח סתם, טרנטינו

עיון ב"עשרת הדיברות" בפרשת השבוע הזכיר לי כי בהיותי צעירה בוסרית ניטש ויכוח ביני לבין אבי הרב מאיר אוריין זצ"ל בדבר יצירה ספרותית מסויימת, שהוא טען לגביה כי איננה מוסרית. בהיותי אז תחת השראתו של לורד הנרי המושחת של אוסקר ויילד מ"דוריאן גריי" הסברתי לו בדעתנות נעורים, כי האסתטיקה והאתיקה הן שתי רשויות נפרדות ואין להחיל את עקרונות תורת המידות על יצירות אסתטיות. כל היצירות המילוליות, הדרמטיות והקולנועיות מאוכלסות גיבורים העוברים על הלאווים של עשרת הדיברות: לא תנאף, לא תחמוד, לא תגנוב, לא תרצח, ואנחנו אפילו כוססים ציפורניים מחשש שהמשטרה או הבעל הנבגד יתפסו אותם.

כלום אנחנו משתנים כשאנו הופכים לצופים או קוראים בהזדהותנו עם אנשים שלא נחבור אליהם במציאות?

הדרת תורת המוסר מהעולם האסתטי רווחת לרוב בקרב צרכני הפיקשן השטחיים, כאילו היצירה משחררת את הפושע החבוי בכל אחד מאיתנו, ולא היא. כצופה מכורה ופטישיסטית של סרטי פשע מהסרט האפל של שנות השלושים דרך הפשעונים הצרפתיים המעולים עם ז'אן גאבן ועד הסופרנוס העכשוויים אני מצטרפת לדעתו של אבי באותה דעתנות שהכבירה שנים ולאחר שהחכמתי, כי כל היצירות הקרימינליות האיכותיות נענות לחוקי המוסר ומכאן נשגבותן הכמו יוונית. אבל כל זה עד שקם קוונטין טרנטינו והציג את האטיודים הלהטוטניים שלו תוך שהוא עושה שמות בקולנוע הפשע.

עד שקם טרנטינו

הטעות בשיפוט האסתטי השגוי של הצופה המצוי הוא קודם כל בזיהוי שהוא עושה בין חוק לבין צדק וזוהי כמובן שטות גמורה. כשם שיש נבלים ברשות התורה כך יש חלאות בקרב אזרחים צייתנים לחוק.

החוקים טיבעם שהם מעוגנים בסביבה, בתקופה ובנורמות משפטיות כמו למשל מהירות הנסיעה המותרת באיטליה, בגרמניה ובישראל: הנהג הגרמני יהיה עבריין תנועה אצלנו. בעוד שתורת המידות היא אבסולוטית (ואצבע משולשת כלפי הפוסטמודרניזם), לכן הפרוטגוניסט הקרימינלי מהלך עלינו קסם ואפילו אנו צדיקים גמורים, שכן הוא נענה לקוד המוסרי העמוק ופועל בשם צדק, ידידות, נאמנות, אהבה וכיו"ב.

"בוני וקלייד" המצויין עונה על התביעות המוסריות (חייהם האמיתיים של שני הפושעים) זהו כוחה של היצירה האסתטית-אתית, והוא נובע מהמבנה שלה, ההנמקות, המניעים, הסביבה, הפסיכולוגיה, באיזו נקודה היא מתחילה ובאיזו מסתיימת. הדברים אינם מקריים או מניפולטיביים אלא בחירות קובעות מעמד. שימו לב כיצד נפתח "דון קורליאונה" של פוזו וקופולה: בני משפחה מתוסכלים מבקשים אצלו דין צדק ביחס לחבורת בריונים שאנסה והשחיתה את פניה של הבת, לאחר שבית המשפט שיחרר אותם בלא עונש. כך הופך הדון בבת אחת לצדיק בסדום.

איפה תורת הגמול, ואיפה בטיח