שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השקט המדומה של שעון החול
    "אני, שכל-כך אכפת לי ממה שקורה סביבי, שכה חשוב לי לדאוג שבחלקת האלוקים הקטנה שלי תמיד תזרח השמש - עייפתי". שבעה חודשים לאחר ששבה עם משפחתה מקנדה לארץ, איריס מימון-טולדנו כואבת את התקווה-כלאחר-יד במדינה שהיא אוהבת

    שבעה חודשים עברו מאז הנחיתה בארץ. זה מרגיש כאילו היינו כאן נצח, ובכל זאת אנחנו תקועים במקום אחד. לרבים מסביבנו, כך זה נראה, הזמן חומק מבין האצבעות באכזריות אדישה, בשקט ערמומי ורך של שעון חול. פשוט הופכים אותו וממשיכים הלאה.

     

    איך לסכם את שבעת החודשים האחרונים? באילו מילים לבחור כדי לתאר את סערת הרגשות שמתחוללת בתוך קופסאת הלב? ארוזה להפליא, לא פורצת ולא חומקת, לפעמים דולפת דמעה פה, דמעה שם. יש גם חיוכים, בוודאי, וצחוק - בעיקר של הילדים. הם פורחים. בשבילם ישראל היא אביב כל השנה, וזו הנחמה

    הגדולה. זה בוודאי הכוח שמניע. עבורינו, אלו שישבו מאחורי ההגה בשנה וחצי האחרונות ועמלו קשה כל-כך על החזרה ארצה, תהליך סבוך ומפותל, רווי ויתורים עצומים ופחדים גדולים וציפיות וחלומות, אנחנו, פתאום, באפיסת כוחות.

      

    כן, ידענו שיהיה קשה, אבל לא שיערנו עד כמה. ההתמודדות האישית שלנו כזוג, כמשפחה, כאנשים צעירים שרוצים להגשים את עצמם ולחוש סיפוק מחייהם, היא חוויה שאיתה אפשר איכשהו להתמודד. אנחנו חושבים על אותו שעון חול ואומרים לעצמנו "לא נורא, בסיבוב הבא של הזמן... עוד חודש, עוד שנה". אבל כל מה שקורה מסביבנו, החברה הסדוקה, הבקעים בכוחותיהם של אלו שמנסים לדחוף קדימה, הרצון ההרסני לא לשמוע עוד, שלא ייגע בי התיעוב לו גורם בניהול המדינה בה בחרתי לחיות באהבה כל-כך עזה. רשימה מעייפת של בעיות חברתיות ומוסריות שלא תפתיע איש מהקוראים ומעליה, תלויה ללעג, עננה כבדה של אוזלת יד.

     

    אני, שכל-כך אכפת לי ממה שקורה סביבי בכל מקום בו אני נמצאת, שכל-כך חשוב לי לדאוג שבחלקת האלוקים הקטנה שלי השמש תמיד תזרח, אני - עייפתי. אני מרגישה כאב עצום וחבל, חבל לי על המדינה היפה הזאת, על האנשים הנפלאים שחיים בה ורוצים חיים טובים יותר, ראויים לחיים טובים יותר. חבל לי על הילדים הקטנים להם נכונו להם עוד שנים קשות יותר בצל מוסדות שהולכים ונאטמים, ומגבילים את חזונם עד לנקודה שבה הפוליטיקה והאינטרסים האישיים יכולים לאפשר להם להתפתח. חבל לי על הקשישים שנתנו את מיטב שנותיהם לארץ הזאת, והיום חושבים פעמיים מה לשים בעגלת הקניות שלהם, כי שכחו אותם. חבל לי על החלום שנדמה שאין מי שיגשים אותו. חבל לי על שהפכנו מלאי ספקות לגבי אמיתות דבריהם והבטחותיהם של מנהיגים, שאולי-אולי באמת מתכוונים למה שהם אומרים?

     

    החוויה הזו, של אמונה רעועה, של תקווה-כלאחר-יד, של ציניות ושל אותה אדישות נוראית ובלתי נסבלת, היא החוויה האיומה מכל. נקלעתי אליה גם אני. אני, שכל הזמן הייתי אחרת, 'שדה' משוגעת של "יש-לי-כוח-להמשיך ולהאמין-רק-בטוב". אני מתגעגעת אל עצמי בארץ, למרות שמצאתי בה איריס אחרת שלא היה לה מקום

    בחו"ל. אולי אני רק צריכה זמן כדי להתרגל להרגיש, להיות מעורבת, לכאוב את כאב המקום והזמן. הלא עשר שנים לא היה לי צורך בכך.  אולי זה לבי, שפשוט עובר משבר קטן אך צפוי. ואולי פשוט מדובר בהסתגלות.

     

    אז הנה אנחנו, בחודש השביעי לנחיתה בישראל. בן זוגי ואני שבנו לימים רחוקים בהם צריך לעבוד בשתי משרות, כולל עבודות סטודנטיאליות בשכר מינימום כמו שלא עשינו כבר 15 שנה, ובכל זאת מתקשים לגמור את החודש. כמו רובכם, בוודאי.

     

    לפעמים אנחנו נתקלים בשקיות תה שעוד נותרו לנו 'משם', מחייכים ומתענגים על רגע של זיכרון נעים וחם. מתגעגעים למשהו רגוע. למציאות בה יש נס כזה מוזר, בה שעון החול עושה עימך חסד והוא פשוט נעצר קצת, סתם כדי שתנוח. אנחנו ממשיכים להיאחז בכל הכוח בדברים הטובים כאן בארץ, משתדלים מאוד לא לאבד את התקווה תחת משקל החול, בשעון הזה של הזמן.

     

    • איריס מימון-טולדנו שבה לישראל אחרי עשור בו חייתה בקנדה

     


    פורסם לראשונה 06/02/2007 10:25

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים