הראשון בבידור

"אם תעשה את זה בניו-יורק, תעשה את זה בכל מקום", שר פרנק סינטרה ומי כמוהו ידע במה זה כרוך. לא קל לשרוד בניו-יורק, פחות קל מזה להביא קהל ומסובך במיוחד לשמר הצלחה לאורך זמן בעיר שבעה ומדושנת כמותה שמאבדת עניין במהירות. להקת המחול של הכוריאוגרף האמריקני, דויד פרסונס, החוגגת השנה יומולדת 20, עשתה את זה במונחים אמריקנים. למרות זאת, למעט שני רגעי שיא שעיקרם בגימיק ויזואלי מוצלח במיוחד, קשה היה, עם סיומו של המופע במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, לפצח את סוד הצלחתה.

פרסונס מגיש לצופה מחול קל לעיכול, שנראה טוב, עובר מהר ובמידה מסוימת נרקח כמו מתכון בספר בישול – יש בו את כל האלמנטים שצריך, אבל איכשהו משהו חסר. התחושה, כמו בלא מעט מופעי בידור, שהיד המכוונת ביקשה בעיקר שלא להטריד את מנוחת הצופה. פרסונס רוצה לבדר את הקהל, לתת לו תמורה מספקת עבור כספו. התוצאה: מופע חנפני.  

הערב נפתח בקטע מתוך "וולפגאנג", יצירה לשלושה זוגות רקדנים שנטועה במחול הקלאסי ונוצרה עבור להקת בלט סנטה פה. מדובר ביצירה מסונכרנת היטב, שמורכבת בעיקר מהרבה מאוד הרמות והנפות רגליים ומשחקי תאורה נפלאים שמכסים על רגעים מתים. מיד אחר כך מגיע "ריקוד הידיים" המפורסם של פרסונס ובו עשר כפות ידיים נעות בתוך אלומת אור. הן רוחשות, מוחאות כף, יוצרות גלים, שוחות בזרם, מתקשקשות, מנגנות ומנפנפות לשלום. זה נחמד ומהנה כמו הצצה אל מאחורי הקלעים של תיאטרון בובות, אולם בעיקר משאיר את הצופה רעב לקראת המנה העיקרית שממאנת להגיע.

את החלק הראשון של הערב נועלת העבודה "In The End" המלווה במוזיקה של תזמורת דייב מתיוס הנפלאה. בעבודה זו, שמדגמנת שמחת חיים, משתתפים כל רקדני הלהקה, שנראים לפרקים כמו סטטיסטים בפרסומת לג'ינס. הם פורצים במקטעי סולו שמציגים תכלית, עוברים לדואטים, נאספים להורה והכל בדמונסטרטיביות מוגזמת. העבודה מסתיימת בסולו "Its Out Of My Hands For Now", שמתחיל כהבטחה, בזכות נוכחות מרשימה של הרקדן ג'רמי סמית ומסתכם כסתמי.

טוב מראה עיניים

בזכות האכזבה הרבה בחלקו הראשון של הערב, חלקו השני הפתיע לטובה. זה התחיל ב"Slow Dance", יצירה סתווית ומהורהרת שמתחילה כקנון איטי לשלושה זוגות שנעים בתנועות רכות ועגולות. פרסונס שובר מקצבים, עובר

לקונטרפונקטים ולתנועות קצובות כמו בתקתוק שעון וחוזר לנקודת ההתחלה. זו עבודה קטנה, לא מתיימרת ומקסימה שמבוצעת לעילא. כמו "ריקוד הידיים" מחלקו הראשון של הערב, כך משובצת בשם האיזון בחלקו השני יצירתו משלהבת הקהל של פרסונס – "Caught". גם אם מדובר בפירוטכניקה, הסולו הזה שמקפיא את תנועות הרקדן באוויר וקורא תגר על כוח הכבידה, עוצר נשימה. "Caught", שנוצר בשנת 1982, הוא הברקה שמסתייעת בתאורת סטרובוסקופ מהבהבת במהירויות משתנות בכדי לתפוס את הרגע שבו נמצא הרקדן באוויר. רצף התמונות הקפואות באוויר יוצר אשליית ריחוף. את הסולו, שגרף כתמיד ובצדק שאגות בראבו ומחיאות כפיים סוערות, ביצע למופת טומי סקריוונס.

בחירה לכאורה מתבקשת אבל לחלוטין עוכרת שמחה היתה לסיים את הערב עם "כוכב זורח", עבודה שנוצרה בשנת 2004 ללהקת אלוין איילי, שהתברר שאינה מתאימה לרקדניו של פרסונס. התנועות הגרוביות מונחות על הרקדנים בנונשלנטיות מזויפת ומאולצת, דואט פסבדו סקסי הופך בביצוע הנוכחי לסכריני ולפרקים אנמי והתחושה המרירה-חמצמצה שנותרת אחרי שהמסך יורד היא שנקלעת שלא ביוזמתך למסיבת אייטיז שיצאה משליטה. היצירה הזו, שהתחילה את דרכה כלהיט, הרגישה בסופו של דבר כמופע Off Broadway שולי. אפילו צלילי הדיסקו המקפיצים של "אדמה, רוח ואש" לא הצליחו לחפות על ריקנות, שטחיות והיעדר בחירה. ייאמר לזכותה של העבודה שלפחות על פניו נדמה שהרקדנים על הבמה נהנים מכל רגע. אצל דויד פרסונס, כך מסתמן, מה שאתה רואה זה מה שיש ומה שהוא מציע הוא ערב מבדר, אסתטי ופופוליסטי.