אוברדראפט רגשי

ומה באמת גורם לאנשים להיחשף כך, לעיני "חצי עם ישראל, אולי שליש", כפי שאמרה אחת המשתתפות תוך הערכה אופטימלית של הצופים בערוץ 8 ביום שבת בערב? נדמה שכוחו של הווידוי בעולמנו נחלש. אם פעם היה מספיק לעשות זאת בלב דופק באוזניו של הכומר המקומי, מעבר למסך מטשטש-זהות, הרי שבמאה ה-21, אם זה לא משודר בטלוויזיה – זה לא קיים. וכך נחשפנו אל סיפורם של איתן ונועה, שהתחברו לקשר זוגי לא מתוכנן בעקבות הריון לא מתוכנן; אל ורדה ועמיקם, שמנסים לקיים זוגיות שנייה כשכל אחד מהם נושא את משקעי העבר – היא את זכרונו של הבעל המת והוא את מגעה של סטירת הלחי המטאפורית שספג מאשתו לשעבר; ואל לירז ויהונדב, זוג צעיר, דתיים לייט, שמנסים לבסס יסודות עמידים לתא המשפחתי הקטן, שבמרכזו הפעוט יאל.

לא היה "כיף" לראות את פרק הבכורה של "טיפול זוגי", אבל היה מרתק. מדובר בסדרה חריגה בנוף המקומי, שלא מנסה לבדר את הקהל ונכנסת לכם לקישקעס מבלי לבקש SMS. כמו בתוכניות ריאליטי אחרות שבמרכזן חיי משפחה או בני זוג - "משפחה חורגת", "אמא מחליפה" וכדומה - גם כאן אפשר לזהות את עצמך ואת הבעיות שלך בחלק מהמקרים שמוצגים לפניך, ולהיעזר במישהו שמנסה לעזור לאחר. אבל המציצנות שמאפיינת את התוכניות האחרות הופכת כאן למעיקה. כי מהו אוברדראפט גדול לעומת חסך רגשי? ואיך אפשר להשוות את דמעותיה של מי שכרטיס האשראי שלה נגזר למול עיניה לדמעותיה של מי שמאמינה שבן זוגה פשוט לא אוהב? יש מקרים בטלוויזיה שלנו שבהם החשיפה פשוט גדולה מדי. בטוחים שאי אפשר היה להסתפק בעלמה זק וברמי הויברגר יושבים מול אסי דיין?

"טיפול זוגי", ערוץ 8, שבת 21:50