המהגרים

טל שני מקשיב לאלכס הר-זהב בטלפון: הר-זהב מציע לו להיות האטרקציה הספרותית ב"יריד תרבות ישראל" אי-בזה ברוסיה. טל שני "שימן בחופזה את הרוסית החלודה שלו" וכעת הוא עונה לו כך:"מצטער, טובריש זהבסקי"...מפיל על ראשו את ה"טובריש כמו פטיש חמישה קילו", ואומר "אבל אני לא בקטע התנדבותי עכשיו. רק אתמול חזרתי מחודש מחסומים בקרני ולא אוכל להיעלם מהחיים לעוד שבועיים...איזוויניטה פוז'אלסטה".

אבל טל שני, כבר מזמן "אחד משלנו, מלח הארץ", אינו יכול לעמוד בפני הקסם שבמסע שורשים, כי היריד הזה מתקיים בדנייסטרוגרד, במקום שבו טל שני היה פעם טוליק שניידרמן, ילד-טוב-ברית-המועצות. טל שני משיל איפוא את ה"רוסיאתית", רוסית-עברית היברידית, עולה על מטוס ומחפש את עברו.

זהו הפיגום שעליו נבנה "המינגווי וגשם הציפורים המתות", רומן ראשון של בוריס זיידמן שזכה בפרס אקו"ם ליצירת ביכורים. לא בדיוק רומן, כי אם אוסף סיפורים הקשורים זה לזה בעבותות של הגירה, דמויות משותפות והחמצות משותפות, אבל בכל שם שתבחרו לקרוא לו, מדובר בספר מרתק שמנכיח יפה את עומקה ומשמעויותיה של חווית ההגירה מנקודת מבטו של מהגר-נער, שמבקש ליצור סיפור קוהרנטי בו כל הדמויות מחוברות אל שורשיהן ונטועות יפה במקומן – ואינו מצליח. לא בגלל שאינו מוכשר. בגלל שאי אפשר.

זה לא רק בגלל "בושת שורשים", השם המצויין שטבע זיידמן לנסיון המורכב של מהגרים לזנוח את מאפייני ארץ-שם ולהיטמע במהירות המירבית בתוך איינשטיין-פינת ברודצקי, ה"חומוסושי", המילואים ו"אינעל-דין-בבור-אילי-ג'בהום", מערכון ההגירה המופתי של אורי זוהר. גם הבושה הזאת, אויה, אינה מסייעת, כי טל שני עדיין מחפש את "ארץ שם" שלו בתוך היומיום הישראלי, כמו למשל כשהוא עומד בתור בדואר, ומתבונן בפיזור נפש בסמלי הממלכתיות התלויים על הקיר, ואז הוא "מחפש בעין הילד שהייתי את הפלקטים הקוראים לנצחון הקומוניזם על פני הפלנטה ולא מוצא, אבל הרוסית המעוברתת הנשמעת מאחורי הדלפקים מפצה אותי על החסר".

ההתרסה מנצחת

"המינגויי וגשם הציפורים המתות" הוא אסופה של סיפורים על החסר הבלתי-נמנע. כמה מגיבוריו בכלל לא נוכחים בעלילה בגופם, ועשויים כולם מחומרי הפנטזיה של ילד ומן הזכרון. כזה הוא בן זוגה של הדודה רוזה, שטוליק הילד מצפה לשובו ממאסר ארוך ומנסה לבנות לו זהות פיזית –אבל טועה בדמותו, וחושב שתמונתו של המינגווי היא תמונתו של הדוד. כזה הוא גם הסבא שמעולם לא היה לטוליק, ושתקווה קלושה – קצת אידיוטית, קצת רומנטית – של קיומו מסתמנת בסיפור "סבא סלולרי".

בין לבין נודד זכרונו של טל-טוליק על פני שנות ילדות בשלג, בין עצי לבנה, בשלהי הקומוניזם שפגיעתו עדיין רעה מאד, בתוך משפחה אפופת חרדות, בין שמועות רחוקות ומפחידות על מלחמת העולם השניה ובין עתיד לא-נודע במקום חדש עליו אינו יודע דבר. את החומרים הללו אי אפשר ללוש לבצק ספרותי אחיד, וגם לא צריך.

זיידמן מנצל היטב את הייתרון הספרותי של דמות-הילד, זה שאין מצפים ממנו למבט אירוני שיאחד את הזכרונות למרקם חלק בלי מעקשים – ומנגד, את יתרונותיה של הדמות הבוגרת, שתתחבב על קורא העברית שאינו מהגר: שפתו העדכנית מאד של זיידמן עשויה להתפרש אצל קורא כזה כמופע נאה של רהיטות, אבל היא גם התרסה שלא כדאי לזלזל בה: הנה, טוליק שניידרמן מדיינסטרוגרד, שאתם אינכם יודעים אפילו אם היא עיר אמיתית או לא, שולט בלשונכם טוב מכם ובורא בה צירופים חדשים.

ההתרסה מנצחת. כיוון שהוא משכנע את קוראיו בהיכרותו האינטימית, הילידית, עם תל אביב מוכת-פיצוציות, הוא יוצר סיפור עברוסי, או רוסיאתי, שפותח את שעריה של ארץ-שם ואת החוויות המכוננות של ילדי-שם בפני ילידי-כאן. לפעמים הוא מתאמץ מדי להתריס, לפעמים הזכרונות המתעוררים בטל-טוליק קצת מאולצים (לא כל היתקלות עם בירוקרטיה מקומית צריכה להניב מיד מסע אל עבר בירוקרטי אחר ושונה): זה לא פוגם בהכרה שמדובר בהישג ספרותי לא מבוטל, וכזה שיוכיח לקוראיו שוב שפה בארץ חמדת אבות אולי תתתגשמנה כל התקוות, אבל רק בתנאי שלצידו של טל שני יהיה מקום לטוליק שניידרמן ולזכרונותיו.