בתל אביב קראו לי "יהודיה מסריחה"

"הלכתי לטייל עם הכלבה בתל אביב. כשעמדנו לחצות את הכביש נעמד לידנו גבר שהיה נראה שיכור. כלבתי נבהלה והתחילה לנבוח לעברו. התנצלתי והמשכתי ללכת. פתאום חשתי שמישהו דוחף אותי ונפלתי על הרצפה. אותו אדם שיכור הפיל אותי על הקרקע, לקח את הרצועה והחל לחנוק את הכלב. תוך כדי הוא צרח לעברי: "ז'ידובקה (כינוי גנאי של יהודי ברוסית) מסריחה! אתם היהודונים הרסתם את רוסיה ומפריעים לחיות לכל האנשים הנורמלים גם כאן".

(אלה שפירא, עולה מברית המועצות)

אנטישמיות? במדינת ישראל? כולנו מודאגים מאוד מעליית האנטישמיות ברחבי העולם, אבל לאחרונה עולות לכותרות שוב ושוב תקריות על רקע אנטישמי שמתרחשות כאן בישראל. ריסוס צלבי קרס על בתי כנסת, כתובות וקללות על מצבות - כל אלה הם לא נחלתם של יהודי הגולה בלבד. המקרה החמור האחרון התרחש בבת-ים, שם שרפה חבורת נערים את דגל ישראל וכן מזוזות.

אחד המקומות שבהם שומעים עוד ועוד על אירועים מסוג זה הוא ארגון "דמיר לקליטת העלייה", האחראי להקמת המרכז למידע וסיוע לנפגעי אנטישמיות. "כולם מטאטאים את נושא האנטישמיות בישראל מתחת לשטיח", אומר זלמן גליצ'בסקי, יו"ר דמיר. "ישנו אתר מוביל של גלוחי ראש באינטרנט ואני גיליתי שם, תוך כדי למידת הנושא, קבוצות דיון שבהן חברים גם גולשים דוברי רוסית מישראל". גליצ'בסקי, שעלה לישראל בתחילת שנות ה-90, החל לעקוב אחרי הנושא. הוא פרסם מודעה בעיתון לדוברי רוסית ובה פנה לכל מי שאי פעם חווה גילויי אנטישמיות על בשרו בישראל.

"להפתעתי", הוא מספר, "קיבלתי מאות פניות ואני ממשיך לקבל עד היום. עם הזמן אספתי ארכיון לא קטן של המקרים. המשטרה כמעט ולא עושה עם זה כלום, וברוב המקרים אין שום דיווח או פרסום. לפעמים אנשים מתקשרים אלינו ומדווחים - אבל מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו מגיעים, מצלמים, שמים את הדיווח באתר האינטרנט שלנו".

אלה שפירא מתל אביב היא עולה ותיקה שהגיע לישראל בשנת 1976 מלנינגרד. בעיר בה נולדה, לא הצליחה לפתח קריירה ולהתקבל לאוניברסיטה בגלל היותה יהודיה. היא חוותה את האנטישמיות על בשרה וקיוותה שתוכל לשכוח את ההרגשה הלא נוחה הזו עם הגעתה ארצה. אבל היא יודעת לספר על משפטי שנאה ששמעה פעמים רבות בחנויות של יוצאי ברית המועצות, פארקים ציבוריים וסתם ברחובות. במקרה אחד, בשנת 2001 זה אפילו הגיע לפגיעה פיזית של ממש, כאשר אדם שיכור התנפל עליה וצעק מילות גנאי ברוסית. "הלכתי ברחוב ובכיתי. לאן הגענו, שבמדינת יהודים משפילים אותי על היותי יהודיה", היא אומרת.

שפירא כועסת על ההתעלמות הגורפת מהנושא. "זה נושא שאף אחד לא אוהב או פשוט מפחד לדבר עליו. עבור עובדי סוכנות, הבאת עולים חדשים ארצה זוהי עסקה טובה, שהרבה אנשים מתפרנסים ממנה בכבוד. אבל מביאים אנשים שאין להם שום נגיעה ליהדות וכאלה שחונכו לשנוא אותנו. לעיתים קרובות אני נתקלת בסיטואציות כאלה. המראה החיצוני שלי אינו מסגיר את מוצאי. כך, לפני כמה שבועות נכנסתי לחנות בגדים ושתי מוכרות החלו לדבר עלי ברוסית: "הנה היהודייה השחורה הזו עכשיו תיגע לנו בדברים ותלכלך את הכל. הם היו המומות כשפניתי אליהם ברוסית והסברתי שאסור לומר כאלה דברים".

"פעם שמעתי קבוצת נערים ליד בית ספר, שקיללו אחד את השני במילים 'יהודי מסריח'. החלטתי שאני חייבת לגשת אליהם ולברר מהיכן יש להם כל כך הרבה שנאה כלפי יהודים. הם הסבירו לי שעד שהגיעו ארצה, כלל לא ידעו שיש בהם דם יהודי. הוריהם וקרובי משפחתם, כולל אלה שהגיעו ארצה - בכלל שונאים יהודים...  הרי אפילו המילה 'יהודי' ברית המועצות נחשבה למילת גנאי. רובם התביישו בהיותם יהודיים, שנאו את זה ולמדו מרוסים לשנוא את היהודים".

זלמן גליצ'בסקי אומר כי ניסה לעורר מודעות לנושא בקרב פוליטיקאים ובעלי תפקידים בממשלת ישראל, אך רוב פניותיו נותרו ללא מענה. "פשוט לא רוצים לפגוע בתדמית של מדינת ישראל. הרי השקיעו המון בתדמית שמדינת ישראל זה מקלט מאנטישמיות. ואם יש פה אנטישמיות עוד יותר גדולה מכמה מקומות בחוץ לארץ, אז מה זכות הקיום של מדינת ישראל?" והוא גם מזהיר: "אנשים אנטישמים שחיים בארץ ורוצים לפגוע ביהודים, יכולים לבצע זאת בקלות רבה. אם ברוסיה הנאו-נאצים מסתובבים עם סכינים, כאן בארץ יש להם גישה לנשק אמיתי כי חלקם משרתים בצה"ל".

"מה שעברתי כאן, לא עברתי בברית המועצות"

סיפורה של ב', אשר לפני כמה שנים ניהלה "מלחמה" נגד שכנותיה האנטישמית ולא קיבלה תמיכה הולמת מהרשויות, הוא דוגמא נוספת לאנטישמיות הרותחת מתחת לרגלי כולנו. היא הגיעה לפני כ-17 שנים לאחד הישובים בדרום הארץ, וסבלה מאנטישמיות של השכנים דוברי הרוסית, שאינם יהודים. פניותיה לרשויות לא נענו, הפקידים לא רצו להכיר בעובדה שאנטישמיות קיימת בישראל ובסביבה הקרובה המליצו פשוט "לעבור דירה ולהפסיק להתעסק עם העניין הזה".

היום היא עדיין מתגוררת באותה דירה, אך חשה אכזבה גדולה משום שלא הצליחה למצוא מענה למצוקתה. היא מספרת, כי בשנים האחרונות, יוצא לה לשמוע יותר ויותר מסרים אנטישמים, אך אינה מוכנה עוד לנהל את המאבק, לאחר שלטענתה לא קיבלה טיפול הולם מהמדינה.

"מי שהטרידה אותי אז עברה למקום אחר, אבל כמוה יש אלפים", אומרת ב'. "זו בעיה של המדינה שנותנת לאנשים כאלה הזדמנות אחרי הזדמנות. המשטרה לא רוצים להתערב והם (האנטישמים) לא נותנים לנו לחיות. כשהגעתי לארץ, הייתי יותר צעירה וחשבתי שזו מדינה דמוקרטית. עכשיו אני בטוחה שאי אפשר לשנות שום דבר... מה שעברתי כאן, לא עברתי אפילו בברית המועצות... אני מקווה שתהיה לי אפשרות לברוח מכאן. הדבר היחיד שמחזיק אותי כאן זה הילדים והנכדים שיש לי עכשיו".

באתר של הסוכנות היהודית עוקבים באדיקות אחרי אירועי האנטישמיות בעולם. נשיא המדינה אף בירך את האתר על הפעילות הזו. בארגונו של זלמן החליטו לנצל את מעורבותו של קצב ושלחו אליו לפני מספר שנים מכתב, בו מפנים את תשומת לבו לכך שבעיית האנטישמיות קיימת גם בישראל. בתשובה המנומקת התבשרו, כי הנשיא מודע לתופעה, אך הנושא לא נמצא בתחום טיפולו.

התגובות: המשטרה מטפלת בזה

דובר המשרד לבטחון פנים, יהודה ממן, מסר ל-ynet כי "כל נושא הוונדליזם ופגיעה בסמלים ממשלתיים מטופל באופן שוטף על ידי המשטרה. השר לבטחון פנים, אבי דיכטר, מוביל את ועדת השרים למאבק באלימות. פרויקט הדגל שלו שאושר על ידי ועדת השרים והממשלה הוא 'עיר ללא אלימות'. הפרויקט מופעל באילת ויורחב לעשר ערים נוספות, בהן ערים מעורבות ועיר ערבית אחת. המאבק באלימות, ובכלל זה פגיעה בסמלי שלטון, אינו מונח רק אצל רשויות אכיפת החוק, אלא מתחיל בחינוך בבית, בחינוך הפורמלי והא-פורמלי. מתוך הבנה שתופעות אלו פסולות ויש לעשות הכל על מנת לעקור אותן מהשורש. על כולנו כחברה לעשות יותר כדי להביא למיגור התופעה".

מיכל חיים מדוברות המשטרה מסרה כי "כל תחום ההצתות והגזענות לרבות האנטישמיות, נבחן על-ידי משרד המשפטים ומשטרת ישראל פועלת על פי הנחייתם, ובמקרים של פגיעה - פותחים בחקירה כאשר הם מופנים אלינו".