שקרים, חומות ודחפורים
רפיסות ישראלית מול ילקוט הכזבים האיסלאמי - או איום ממשי על אל-אקצה והתנהלות קולוניאליסטית של עם כובש? דיון על העבודות במעלה המוגרבים ועל ארבעים שנות אחיזה (או אשליה) בהר הבית
| תמר גוז'נסקי |  | שאול רוזנפלד | | | | |
תמר גוז'נסקיירושלים וכל יתר מקבלי ההחלטה להפעיל את הדחפורים משוכנעים, כנראה, כי כל עמוד שיתקעו באותו מתחם יחזק את השליטה הישראלית במזרח-ירושלים. אך גישת "העובדות המוגמרות" בנויה על ההנחה הנפסדת מבחינה מוסרית וחסרת התוחלת מבחינה היסטורית, לפיה ניתן למחוק בכוח זכויות עמים וזכויות אדם. נכון שבכוח (הטנק, הדחפור) אפשר לקבוע עובדות לפרק זמן מסוים. אך האמנם הן יחזיקו מעמד? האם ההתנחלויות ברצועת עזה לא היו עובדת כיבוש מוגמרת במשך שנים ארוכות? והאם כיבוש דרום-לבנון במשך 18 שנה לא היה "עובדה מוגמרת"? ומה עם כיבוש סיני?
חזור למעלה
אירועי הדמים שהתרחשו ביום שישי בירושלים העתיקה, כאשר שוטרים וחיילים ישראלים פרצו לרחבת המסגדים - היו בגדר התנגשות ידועה מראש. כשם שבתיאטרון, אקדח המונח על השולחן במערכה הראשונה חייב לירות בשנייה - כך גם חפירות פרובוקטיביות בסמוך לאתר של מסגד אל-אקצה חייבות להתגלגל לעימותי דמים עם עשרות פצועים. בזה הרי אין חדש.
40 שנה כמעט חלפו מאז "שוחררה" ירושלים המזרחית, יחד עם הגדה המערבית ורצועת עזה. בעשרות שנים אלה הטביע השלטון הישראלי את חותמו בירושלים המזרחית בעיקר באמצעות דחפורים וחומות: דחפורים - כדי ליישר שטח לעוד ועוד התנחלויות; חומות - כדי לכלוא בתוכן עוד ועוד פלסטינים.
כדי לשכנע את הציבור הישראלי כי המשך הכיבוש בכלל, ושל ירושלים המזרחית בפרט, הוא חיוני למרות הקורבנות הרבים והיעדר השלום - לא חדל הממסד הישראלי מלהדגיש את הקשר ההיסטורי של היהודים לאתרים במזרח ירושלים, ובעיקר לכותל המערבי. אך בנשימה אחת ממעיט אותו ממסד בחשיבות הקשר ההיסטורי של הפלסטינים ושל כלל הערבים והמוסלמים לאותה עיר, ובמיוחד - לרחבת המסגדים בעיר העתיקה. עד כדי כך רב הזלזול בנכבשים, שבדיווחי התקשורת הישראלית מכנים את המתחם של מסגד אל-אקצה (המקום השלישי בחשיבותו לאיסלאם) בשם "הר הבית". בכך מבקש הממסד להשריש בציבור הרחב כי "להם" אין היסטוריה ואין מקומות קדושים מבחינה דתית, ו"הם" בעצם רק דיירים זמניים במקום שהוא "הר הבית", כלומר: מקודש אך ורק ליהודים.
כחילונית, אני מתייחסת בכבוד לאמונתם של כל המאמינים. כהומניסטית, אני מתקוממת נגד אלה ההופכים אמונה דתית לקרדום פוליטי, ורומסים אמונות ורגשות של אחרים בכוח הנשק, הדחפור והחומה. וכל הדברים האלה מובילים אותי לכעס רב נוכח מעשה העוולה והטמטום של החפירות המתבצעות בימים אלה במתחם שער המוגרבים, סמוך מאוד לרחבת המסגדים.
ארכיאולוגים נודעים ואישי ציבור כבר השמיעו ביקורתם על אותן חפירות. אני הייתי רוצה להוסיף את הביקורת על המימד הקולוניאלי שלהן. ממשלת ישראל, עיריית
קודש הקודשים
המקום בו שכן המקדש
ynet
הארכיאולוג פרופ' יוסף פטריך חשף בור מים ענק המצביע, לדבריו, על מיקומם המדויק של המזבח והמקדש בהר הבית. וגם: הכרעה בוויכוח בין המשנה והתלמוד
ומה משיב הממסד הישראלי לחששות האלה? כיצד הוא מצדיק את ביצוע החפירות ללא תאום עם הווקף, המנהל את ענייני מסגד אל-אקצה? כיצד הוא מרגיע את היראים מפני עימותי דמים מחודשים? הממסד, שהחליט להפעיל את הדחפורים, גם מעניק לעצמו ציון לשבח על כך שיידע את מי שצריך ועל כך שמתחם החפירות מרוחק כך וכך מטרים מחומותיה של רחבת המסגדים; ליתר ביטחון, הוא גם מציב במקום מאות שוטרים חמושים ומונע ממוסלמים (שאינם נשים וקשישים) להתפלל במסגד אל-אקצה.
על התנהגות כזאת כתב אלבר ממי בספרו החשוב "דיוקן הנכבש, ולפני כן דיוקן הכובש": "לאחר שהקים סדר מוסרי חדש, שבו, על פי ההגדרה, הוא גם אדון וגם חף מפשע, יכול סוף-סוף הקולוניאליסט למחול לעצמו בעצמו, בתנאי שלא יטילו ספק בסדר הזה - לא האחרים, ובוודאי שלא הנכבש".
לעובדות שקובעים דחפורים וחומות יש דווקא השפעה הפוכה. על כך מעיד השינוי הגדול בעמדות הציבור הישראלי, שינוי שהתרחש "הודות" לכיבוש ולדיכוי הנמשכים כבר 40 שנה: היום דואגים ישראלים לא רק לביטחון האישי; היום הם מציבים ובגלוי את השאלה, האם ישראל תשרוד? שאלה קשה זו מנקרת בלב, משום שישראלים רבים מגיעים למסקנה כי על החרב אי-אפשר לחיות; אפשר רק להרוג ולמות.
שאול רוזנפלד
כנראה שההתניות האזוריות נזקקות מעת לעת לעדנה והפחת רוח חיים, וכשם שלימדנו המקור הפבלובי - די לעתים במחזה שווא כדי להצית את הריר או הדמיון, ולא רק אותם.
אחר ארון הברית, והיא מיד נסוגה לאחור. מנגד, הווקף אינו חדל מחפירותיו מתחת להר. כל זה כמובן אינו מונע מכמעט כל "דרשת הר" איסלאמית שמכבדת את עצמה, להיות מתובלת בפסוקי שטן על היהוּד שאו-טו-טו עולים על אל-חרם א-שריף כדי לטמאו, ועל ישראל שחופרת תחת יסודותיו על מנת לחרבו. כך, באורח פלא, זה ארבעים שנה שאנחנו "חופרים וחופרים" תחת יסודותיו, והמסגד עומד במריו ונותר על תלו, בדיוק כפי שילקוט הכזבים האיסלאמי הזה מתמלא ומתמלא, אך לעולם אינו מלא. זו קרוב לוודאי ההוכחה הניצחת שלשקר יש רגליים, והרבה, והוא מיטיב להלך בין המאמינים, גם אם הר הכזבים הזה מוליד בכל פעם עכבר חדש.
חזור למעלהזו יכולה להיות בניית גשר חדש ליד שער המוגרבים מחוץ לכותלי הר הבית, שמחליף את העלייה הקודמת שקרסה; זו יכולה להיות טורייה "זדונית" ביד ארכיאולוג ישראלי, שהונפה "ללא רחם" על אחד מהרגבים למרגלות ההר; וזו יכולה להיות "סיפורת" מזרחית יצירתית שלקוחה מדמיונם הקודח של ראאד סלאח וחבריו - דפוס ההתניה בעקבות כל זאת כמעט לעולם חוזר: התנועה האיסלאמית והווקף ממהרים לאחז את עיני מאמיניהם, תוך שהם מתריעים לפניהם מפני הסכנה הישראלית המוחשית הרובצת לפתחו של אל-אקצה; שאר הנהגת ערביי ישראל, לרבות הקומוניסטיםּ "האדוקים" מחד"ש, מתפלצת לנוכח "הזמם הציוני" שנעשה במקום הקדוש; היוסי ביילינים והיוסי שרידים שבקרבנו מלהגים על חוסר אחריותנו ועל נפסדות מעשינו; לממשלותינו לדורותיהן האחרונים לא נותר אלא להתמלא בחיל ורעדה לנוכח "השבר והצוּקָה", ובעיקר להגיב על כך באפס מעשה; וכל השאר הוא היסט(ו)ריה, שעתה - בפעם המי יודע כמה - קמה מרבצה.
"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה", קונן ישעיהו, ודומה כי מעולם לא ידעה קינתו זו על ירושלים ומושליה חיוניות ורלוונטיות כה רבות. עליבותה של הממשלה הנוכחית כמעט בכל אשר תלך ותעשה משתלבת היטב עם חדלונן של אלו שקדמו לה, בכל הנוגע למימוש ריבונותנו על הר הבית ועצימת העיניים לנוכח מעשי הבנייה וההרס של הווקף בהר. כולן כאחת נאלמו דום והתמסרו לסינדרום "שריפת המועדון" המפיוזי מבית המדרש האיסלאמי. בין אם היה זה דיבור על עליית יהודים להר הבית, או פעולות שהן מעט יותר מתחזוק שוטף של המקום - מיד בעקבות אלה החל לנסר בחלל האוויר האיום הערבי-האיסלאמי בהצתת האזור, ומקבלי ההחלטות בקרבנו ידעו לקבל את מורך הלב ופיק הברכיים המתאימים.
בכל ארבעים שנות "ריבונותה" על הר הבית, רק פעם אחת - בתחילת שנות השמונים - הגיעו חפירותיה של ישראל אל מתחת להר במסגרת החיפוש
הזירה הקודמת
בוחשים ברחם הלאומי
יורם אטינגר, איריס מזרחי
הגידול בילודה טוב לביטחון ולמשק - או מעיק על החברה? ואולי דמוגרפים ופוליטיקאים יעזבו את הרחם לנפשו? דיון על מצוות "פרו ורבו" בארץ מוקפת אויבים
ייתכן שבעניינים מסוימים אכן "יש ברכה בדמיון המזרחי", כפי שכתב פריד אל-אטרש באחד משיריו. אך קשה לראות איך הברכה הזו שורה על הבדיות ועל "הפרוטוקולים של זקני ההר", ככל שנוגע הדבר ב"עוללות היהודים" על פני ההר ובקרבו. אלא אם כן מפיצי הכזבים רואים בליבוי הרוחות, בהתססת האזור, בשכתוב ההיסטוריה, בעקירת כל זכר יהודי היסטורי מהר הבית ובדחיקת רגלי ישראל מעוד "מאחז איסלאמי" - ברכה בעמלם השליחותי. את עול הברכה וההפצה נושאת בין השאר בגאון הנהגת ערביי ישראל, תחילה הדתית ובעקבותיה הפוליטית (זו שלמשל בכנסת מתחייבת לשמור אמונים למדינת ישראל).
הנהגה זו היא ראש גשר בשכתוב ההיסטוריה של ההר. כך, למשל, על פי ראאד סלאח, אברהם הוא בכלל דמות איסלאמית שבנתה את מסגד אל-אקצה לפני 4,000 שנה; ועל פי ערפאת חג'זי מהתנועה האיסלאמית הדרומית, עד היום לא נמצא ולו שריד ארכיאולוגי אחד לבית המקדש. והנהגה זו היא מנותני הטון והגיבוי המרכזיים להרס העתיקות הוונדלי ולחפירות העצומות שנעשות במקום בידי הווקף. בדיוק כפי שהיא לרוב הראשונה שמבשרת לעולם על "מעלליה הארכיאולוגיים" של ישראל ובעיקר על "כוונותיה הנסתרות" בהר ובירושלים, תוך שלרוב אינה שוכחת לצרף ל"דבר הגילוי" גם איום מפורש - למשל בדמות אינתיפאדה נוספת - אם לא נחדול מ"מעשינו הנלוזים". לעתים, כידוע, טורחת ההנהגה על נספח לאיום בדמות עידוד לפרעות, כפי שזכור הדבר לרבים מאירועי אוקטובר 2000. את האור בקצה ההנהגה הזו כנראה שלא נראה במהרה בימינו, ולא משום שכהו עינינו.
לפנייה לכתב/ת 
החפירות במעלה המוגרבים
צילום: יואב גלאי
מומלצים
