ה"רומן" שלי עם גל: אדון כמעט וגברת כבר
אני מגניב מבטים, אבל לא מעז להוציא מילה. מזל שלא ידעתי אז שחוסר הביטחון הזה עתיד להימשך עוד שנים ארוכות. היה לי אז שפם בתולי של מחבל מתאבד, אף שהקדים את שאר הפרצוף ומזל של לוזר
זיכרון ראשון: יוני ואני מתפרקדים על הדשא בהפסקה בין השיעורים. יוני היה החבר הכי טוב שלי שנים ארוכות מאז התיכון ועד לפני כמה שנים. אנחנו במעילי דובון פתוחים, מתענגים על השמש החורפית. גל מתקרבת אלינו בחברת מישהי בשם ליאת. ליאת שואלת משהו, יוני עונה לה תשובה מפלרטטת. היא ספק צוחקת ספק מגחכת. אני מגניב מבטים אל גל, אבל לא מעז להוציא מילה. מזל שלא ידעתי אז שחוסר הביטחון הזה עתיד להימשך עוד שנים ארוכות. היה לי אז שפם בתולי של מחבל מתאבד ואף גדול שהקדים את שאר הפרצוף בכמה שנים טובות.
הן מתרחקות מאיתנו. "יואו, איזה עיניים מדהימות!" אני אומר ליוני.
"עזוב אותך מהעיניים, קריפ" אומר לי יוני, " 'סתכל איזה תוחס יש לליאת!"
בערך באותה תקופה התחיל יוני את הסטאז' שלו בזיונים על שירלי, שהיתה בשכבה שמתחתנו, ואני המשכתי לחלום על עיניה הכחולות של גל. לא מעט שנים חלפו עד שהתחלתי גם אני להסתכל קודם כל על התחת. ולזיין.
"אתה יודע שיש בפנים שלה משהו בּבּוני?"
זיכרון שני: יוני ואני יושבים על אחד מספסלי הבטון בחצר ומשחקים במשחק ה"איך זאת?" שהולך ככה: סוקרים את העוברות ושוות, ומדי פעם כשעוברת לפנינו מישהי ששווה דיון לדעתו של אחד מאיתנו, הוא מבקש את חוות דעתו של השני. גל צועדת בסך. אני נמס.
"אתה יודע שיש בפנים שלה משהו בּבּוני?" אומר יוני.
"מה אתה מקשקש", אני עונה לו נעלב, "היא יפהפיה!"
וגם אם ברבות הימים הכרתי בזה שהיה משהו בדבריו, אהבתי אליה לא דעכה.
זיכרון שלישי: טיול האופניים בנגב. יצאתי לטיול הזה רק בגללה. תמיד שנאתי טיולים כאלה, הייתי ועודני מפונק מדי ועצלן מדי, אבל חשבתי שאולי שם תתרחש פריצת הדרך. בבוקר היציאה הזדמן לי במקרה להיתקל בה כשאף אחד אחר לא היה בסביבה.
"בוקר טוב", אמרתי לה.
"בוקר טוב", ענתה לי. לא בדיוק ידעתי איך להמשיך, ובזאת נסתיימה השיחה. הזדמנות נוספת נקרתה בדרכי בבוקר היום השלישי של הטיול, בבוקר מדברי קפוא, אחת הסיבות העיקריות לכך שכל כך שנאתי טיולים כאלה. בחיפוש אחר הקלה זמנית לידיי הקפואות עד כאב היתה לי הברקה: האדים העולים מסיר קפה שהתבשל לארוחת הבוקר. ובעוד אני מתענג על החמימות, הופיע לפתע גל לידי והושיטה את ידיה לאדים. על פניה התפשטה הבעת הקלה נעימה. זה היה הזמן להכות בברזל החם: הרי אני הוא זה שהראה לה את הדרך לעונג הזה. מה שנותר לעשות עכשיו זה לדבר איתה, סתם על משהו. אבל אני שתקתי כמו גזר קפוא. וזהו, עד לסיום הטיול לא נקרו בפני עוד הזדמנויות להחמצה.
זיכרון רביעי: מסיבת סיום השנה האחרונה שלנו. ברקע המוזיקה המדהימה של שנות ה-80: דוראן דוראן, אלפא וויל, גברים בעבודה, טירס פור פירס, פוליס, פורינר, U2, דייר סטרייטס. מוזיקה חזקה ונואשת, עתירת סינתסייזרים מסחררים, ריברבים מטורפים על הסנר ומלודיות מושלמות.
רוצה לגשת, אבל לא מעז
הסתובבתי ברחבה, שומר על קשר עין עם יוני הצופה בי מהמרפסת שבקומה השניה ועם דמותה הבלתי מושגת של גל. רוצה לגשת, אבל לא מעז. ואז, כשהתחיל השיר Cold As Ice, ואולי זה היה Against All Odds של פיל קולינס, אמרתי לעצמי: "זהו. It's Now Or Never" ובלב הולם צעדתי לעברה.
עוד צעד קטן ואני במרחק שמיעה, ואז נותר רק לפתוח את הפה ולהציע לה שתרקוד איתי. כמה מילים זה? שתיים? שלוש? אבל זה לא קרה. במקום זה פשוט המשכתי לצעוד, חולף על פניה ומתרחק. טיפסתי מובס לקומה השניה והצטרפתי ליוני. הוא הביט בי במבט מלגלג שכאילו אמר "אתה אבוד".
התגייסתי לצבא, והיא הלכה לשנת שירות. זמן קצר אחר כך כתבתי לה מכתב. אני משער שסיפרתי לה על אהבתי, על כך שכל השנים שלמדנו ביחד רציתי אותה. כל כך חבל לי שלא שמרתי עותק. הלוואי שיכולתי לקרוא בו עכשיו, לראות מה התרחש בנפשו של מי שהייתי אז, שכל כך שונה מהיום. אבל אני זוכר שממש האמנתי שמילותיי הכנות, מעומק הלב, יכבשו אותה ויתקנו את כל אותן ההחמצות.
כמה שבועות לאחר מכן התקשרתי לבית הוריה מטלפון ציבורי, כדי שבני המשפחה שלי לא ישמעו. אמא שלה ענתה. ביקשתי לדבר עם גל וכששמעתי את קולה, שאלתי אותה, כשאני מנסה לגבור על הרעד שבקולי, נרגש כמו מהמר ששם את הז'יטון האחרון שלו על מספר מסויים ברולטה, אם קיבלה את המכתב.
היא אמרה לי שכן, אבל שזה לא כל כך מתאים כרגע, כי יש לה חבר, אז אולי עוד נדבר פעם. וזהו.
המשכתי לשמור איתה על קשר טלפוני גם ב-16 השנים הבאות. פעם בכמה חודשים, ולפעמים אפילו כמה שנים, הייתי מתקשר אליה ומנתק מיד ברגע שהייתי שומע את קולה. לאחר שבמשך תקופה ארוכה לא הצלחתי לתפוס אותה, כשהתקשרתי ערב אחד הגעתי למשיבון, שם היתה הודעה, בקולה הענוג, שמי שמתקשר בקשר לדירה להשכרה, יכול לנסות ולהשיג אותה גם בטלפון נייד.
התקשרתי לנייד שלה, ולשם שינוי לא ניתקתי כשענתה. אפילו הזדהיתי בשמי האמיתי, וקבענו מועד שאבוא לראות את הדירה. נשבעתי שהפעם אני מזמין אותה לצאת איתי, אפילו רק לקפה.
היא פתחה לי את הדלת. הבטתי באהובתי משכבר הימים וחיפשתי לשווא ניצנוץ של זיהוי בעיניה. אמרתי לה שלמדנו יחד, אבל היא לא ממש זכרה.
תוך כדי אני מתכנן מתי להכניס את ההזמנה לשתות משהו יחד, היא הרימה קצת את קולה וקראה, "איתיוש, תראה איזה קטע, הוא בא לראות את הדירה ומתברר שלמדנו ביחד בֶּבֶּצפר" וצעדה למרפסת, האזור האחרון בדירה שטרם הראתה לי. שם עמד איתיוש והביט על הרחוב.
"אז אתה הבחור שמזיין את אהבת חיי", חשבתי ללא מרירות ולחצתי את ידו בתחושת הקלה על כך שאני כבר לא צריך להזמין אותה. נחסכה ממני פדיחה נוספת.
לפנייה לכתב/ת 
