בית המשפט פסק שוב: אין לחשוף פרטי גולשים משמיצים

פעם נוספת הגן בית משפט בישראל על חופש הביטוי ברשת, כאשר סירב לחייב ספקית אינטרנט למסור פרטי גולשים משמיצים לידי המושמצים שרצו לתבוע אותם בתביעות דיבה ולשון הרע.

בית משפט השלום בחיפה דחה את בקשתו של רמי מור, מטפל אלטרנטיבי בתחום הרפואה המשלימה, להוציא צו המחייב את ספקית האינטרנט 013 ברק למסור לו פרטים של גולשים, אשר לטענתו השמיצו אותו. לטענתו, במהלך החודשים נובמבר ודצמבר פורסמו נגדו הודעות משמיצות באתר האינטרנט דוקטורס.

הפרסומים הוסרו מהאתר, אך המבקש הסביר כי ברצונו להגיש תובענה בגין לשון הרע נגד הגולש/ים האנונימיים המשמיצים אותו, אך זהות הגולשים אינה ידועה לו. על כן הוא עתר כדי לקבל צו המורה ל-013 ברק לחשוף את שם או שמות הגולשים שעומדים מאחורי הפרסום.

איזון בין חופש ביטוי ללשון הרע

השופטת בטינה טאובר ציינה כי הבקשה מעוררת דילמות קשות הנוגעות לאיזון בין חופש הביטוי ללשון הרע באינטרנט. "מחד הוכרה החשיבות של האנונימיות באינטרנט המקדמת את חופש הביטוי, השוויון והדמוקרטיה, ומאידך - ניצבת זכותו של הפרט לשם טוב ומניעת נזקים על ידי שימוש לרעה באותה אנונימיות", היא כתבה.

פסק הדין מזכיר פסיקות קודמות של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בעניין פלונית, לפיה יש להבדיל בין לשון הרע בהקשר של תביעה אזרחית בלבד לבין לשון הרע במישור הפלילי. השופטת אגמון-גונן קבעה כי רק כשמדובר במקרה השני יש לשקול על חשיפת זהותו של הגולש האנונימי על מנת לאפשר לנפגע להגיש תובענה אזרחית בגין לשון הרע. מסקנה דומה התקבלה על ידי השופט שלמה לבנוני בפסיקה של KSP נגד ברק ובזק בינלאומי.

"מתן צו להורות על חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים, יש בו בעייתיות, אבק של מלשינות והפרה של ציפיותיהם הסבירות של הגולשים לשמירה על האנונימיות שלהם וביצור חופש הביטוי שלהם", כתב השופט לבנוני בהחלטתו.

הבדל בין לשון הרע פלילי לאזרחי

השופטת טאובר סבורה כי האיזון שהוצע בפסיקות אלה מביא בחשבון את מהות החיוב המוטל בנסיבות אלה על ספקיות אינטרנט, מספק ביטוי ראוי לעקרון חופש הביטוי באינטרנט ולא פוגע בחופש הביטוי ברשת, מאחר והוא מגביל את חשיפת זהות המפרסמים לנסיבות חריגות בהן מדובר באיום על שלום הציבור ולא רק פגיעה בשמו הטוב של אדם פרטי או של עסקו.

השופטת ציינה כי בניגוד למקרה של פלונית, הפרסומים שפורסמו ברשת נגד רמי מור הם לשון הרע בעלת מימדים אזרחיים מסחריים תוך הטלת דופי ביושרו המקצועי של המבקש.

"על רקע האנונימיות של הכותבים, חוסר הזדהותם והיותם דמויות פיקטיביות אין הציבור ממילא מייחס לפרסום משקל רב והתכנים המפורסמים אינם נתפסים בהכרח כאמינים בעיני הציבור", היא מציינת. על פי השופטת, כינויי הגנאי מצביעים על רדידות הפרסומים ומבססים את ההנחה כי האמון שהציבור עשוי לתת בהם הינו נמוך ביותר.

"ספק אם יש בפרסום משום איום על שלום הציבור ו/או על שלומו של המבקש", נכתב בפסיקה, "מעל לכל, סבורני כי האיזון הנאות בין חופש הביטוי באינטרנט, האנונימיות והוירטואליות של הפרסום ויחודו של האינטרנט כגורם מכונן דמוקרטי אינם מצדיקים בנסיבותיו של פרסום זה את חשיפת הגולשים לאור אופיו ומהותו של הפרסום".

מור חויב לשלם ל-012 ברק הוצאות בסך 1,500 שקלים, הפרשי הצמדה וריבית.

מקרים קודמים

מור הגיש בעבר תביעה דומה בבית משפט השלום בקריות, במסגרתה הוא ביקש להוציא שיחייב את חברת בזק בינלאומי למסור לו פרטים של גולש, אשר לטענתו השמיץ אותו בפורומים באינטנרט. בזק בינלאומי סירבה למסור את הפרטים, בטענה לחופש הביטוי ובטענה שלא עבר כל עבירה פלילית.

סגנית נשיא בית המשפט השלום בקריות, השופטת אביטל בית-נר, דחתה אז את הבקשה בנימוק כי ההודעות שנשלחו מכתובת ה-IP כלליים וסתמיים, ואינם מזכירים את שמו של מור, וכי לא בוצעה עבירה פלילית.

בישראל טרם הוסדרה חקיקה המחייבת ספקית אינטרנט למסור פרטים אודות המנויים. ראוי לציין, כי ספקיות אינטרנט אינן אחראיות כלל על התכנים המתפרסמים ברחבי הרשת ואינן יכולות לנטרם.

תזכיר הצעת חוק מסחר אלקטרוני מסדיר נוהל לחיוב ספקיות אינטרנט למסור פרטים אודות גולשים בעקבות תביעה. אך התזכיר עדיין לא התקבל כחוק.