דמוגרפיה לא דמוקרטית

בתוכנית ההתנתקות, בתיקון לחוק האזרחות, בתוכנית ליברמן לחילופי שטחים ובפעילות המועצה לדמוגרפיה - החרדה מפני אובדן הרוב היהודי בישראל ממלאת תפקיד מרכזי בחשיבה הנוגעת לעתידה של המדינה. הרצון להבטיח את הרוב אינו בהכרח סותר עקרונות ליברליים של הומניזם וזכויות האדם. לקבוצות לאומיות רבות יש תביעה לגיטימית לממש את זכותן להגדרה עצמית באמצעות שמירה על רוב מספרי במדינה משלהן. תביעה זו חזקה במיוחד בישראל נוכח הסכסוך במזרח התיכון. ברור שאי-שמירה על רוב יהודי תוביל, במצב הנוכחי, לאיום ממשי על ביטחונם האישי של היהודים בישראל. ואולם, מדינת ישראל איננה רק "יהודית", אלא גם "דמוקרטית". לכן היא חייבת לאזן שאיפות לגיטימיות אלו מול זכויות האדם.

ואולם, מוסיף בית-המשפט, "משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים". לכן, האיסור על איחוד משפחות בין ערבים אזרחי המדינה לבין פלסטינים הוא בלתי מוצדק. זאת, מכיוון שהוא מעמיד את "דרי הבית" הערבים בפני ברירה אכזרית: לעזוב את ישראל - או לוותר על זכותם היסודית לקיים חיי משפחה עם אהוב ליבם. אדם ציוני, שהוא גם הומניסט, צריך להסתייג מחוק שפגיעתו בזכויות האדם היא כה חריפה, במיוחד כאשר התרומה שלו לשמירה על רוב יהודי איננה משמעותית.

מתברר שחלק מהאמצעים לשמירה על רוב יהודי, המונחים על סדר יומה של החברה הישראלית, נוטים להיות לא-מידתיים. במקרים רבים מסווה המדינה את השיקול הדמוגרפי, וברור שלא ניתן לקיים איזון הולם בין זכויות האדם לבין שיקול שהוא מוסווה. זאת ועוד, טיעונים דמוגרפיים הם טיעונים הפועלים לעתים תכופות על חרדות קיומיות שיש לכולנו: החרדה מהכחדה, הפוביות שיש לנו מ"האחר" בחברה. ההיסטוריה מוכיחה שהיסטריה, חרדות ותחושת איום הן המתכון הבדוק לפגיעה חריפה - שבדיעבד מתבררת כבלתי מוצדקת - במיעוטים בפרט ובזכויות האדם בכלל. בעידן שבו מתרבים הקולות המערערים על הלגיטימיות של עצם קיום המדינה היהודית, נקיטת צעדים למימוש מטרות דמוגרפיות באופן שאיננו מתיישב עם זכויות האדם עלולה לשחוק עד דק את הלגיטימציה של התנועה הציונית.