שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    דמוגרפיה לא דמוקרטית
    הבטחת הרוב היהודי דרך הפרת זכויות אדם עלולה לשחוק עד דק את הלגיטימציה של התנועה הציונית

    בתוכנית ההתנתקות, בתיקון לחוק האזרחות, בתוכנית ליברמן לחילופי שטחים ובפעילות המועצה לדמוגרפיה - החרדה מפני אובדן הרוב היהודי בישראל ממלאת תפקיד מרכזי בחשיבה הנוגעת לעתידה של המדינה. הרצון להבטיח את הרוב אינו בהכרח סותר עקרונות ליברליים של הומניזם וזכויות האדם. לקבוצות לאומיות רבות יש תביעה לגיטימית לממש את זכותן להגדרה עצמית באמצעות שמירה על רוב מספרי במדינה משלהן. תביעה זו חזקה במיוחד בישראל נוכח הסכסוך במזרח התיכון. ברור שאי-שמירה על רוב יהודי תוביל, במצב הנוכחי, לאיום ממשי על ביטחונם האישי של היהודים בישראל. ואולם, מדינת ישראל איננה רק "יהודית", אלא גם "דמוקרטית". לכן היא חייבת לאזן שאיפות לגיטימיות אלו מול זכויות האדם.

     

    ביטוי לכך ניתן למצוא בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המחייב שאמצעים המגבילים את זכויות האדם יהיו רציונליים, שיפגעו במידה הפחותה ביותר האפשרית בזכויות, ושיישמר יחס ראוי בין התועלת מהאמצעים לבין עוצמת הפגיעה בזכויות. חוק השבות, בגרסה מרוככת מעט, יכול להיחשב כאמצעי הולם לשמירה על רוב יהודי, מכיוון שפגיעתו בזכויות של מיעוטים איננה חריפה. מעבר לעובדה שחוקים מעין אלו קיימים בדמוקרטיות אחרות ברחבי העולם, החוק איננו מפלה באופן ישיר את אזרחי ישראל הערבים. בית-המשפט העליון, בפרשת היישוב הקהילתי קציר, פסק שחוק השבות "מספק מפתח מיוחד לכניסה לבית לבני העם היהודי", וככזה - הוא נותן עדיפות מוצדקת לבני הלאום היהודי להיכנס לארצם.

     

    ואולם, מוסיף בית-המשפט, "משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים". לכן, האיסור על איחוד משפחות בין ערבים אזרחי המדינה לבין פלסטינים הוא בלתי מוצדק. זאת, מכיוון שהוא מעמיד את "דרי הבית" הערבים בפני ברירה אכזרית: לעזוב את ישראל - או לוותר על זכותם היסודית לקיים חיי משפחה עם אהוב ליבם. אדם ציוני, שהוא גם הומניסט, צריך להסתייג מחוק שפגיעתו בזכויות האדם היא כה חריפה, במיוחד כאשר התרומה שלו לשמירה על רוב יהודי איננה משמעותית.

     

    גם אופן הפעולה של המועצה לדמוגרפיה בישראל הוא בעייתי ביותר. אף שיו"ר המועצה הצהיר שכל הטבה שתינתן לשם עידוד ילודה תוקצה באופן שוויוני ליהודים ולערבים, המציאות
    מלמדת שלא כך נעשה בעבר (כמו בנושא קצבאות יוצאי צבא), ויש גם בסיס לחשש שלא ייעשה כך בעתיד. מעבר לכך שעצם השימוש ברחם של האישה להשגת מטרות לאומיות מהווה פגיעה בשוויון בין המינים, הרי שעידוד ילודה יהודית מוביל להפליה בתחום הקצאת המשאבים נגד אזרחי המדינה הערבים. בנוסף לכך, עידוד ילודה יהודית בלבד מעביר מסר חמור, לפיו ילדים ערבים אינם רצויים במדינה, ומתייג את אזרחי ישראל הערבים כאזרחים סוג ב'.

     

    מתברר שחלק מהאמצעים לשמירה על רוב יהודי, המונחים על סדר יומה של החברה הישראלית, נוטים להיות לא-מידתיים. במקרים רבים מסווה המדינה את השיקול הדמוגרפי, וברור שלא ניתן לקיים איזון הולם בין זכויות האדם לבין שיקול שהוא מוסווה. זאת ועוד, טיעונים דמוגרפיים הם טיעונים הפועלים לעתים תכופות על חרדות קיומיות שיש לכולנו: החרדה מהכחדה, הפוביות שיש לנו מ"האחר" בחברה. ההיסטוריה מוכיחה שהיסטריה, חרדות ותחושת איום הן המתכון הבדוק לפגיעה חריפה - שבדיעבד מתבררת כבלתי מוצדקת - במיעוטים בפרט ובזכויות האדם בכלל. בעידן שבו מתרבים הקולות המערערים על הלגיטימיות של עצם קיום המדינה היהודית, נקיטת צעדים למימוש מטרות דמוגרפיות באופן שאיננו מתיישב עם זכויות האדם עלולה לשחוק עד דק את הלגיטימציה של התנועה הציונית.

     

    ד"ר משה אליה כהן וד"ר גילה שטופלר, מרצים למשפט חוקתי במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן

    פורסם לראשונה 14/02/2007 20:54

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים