זיכרו, הגדי מבושל בכאב אמו

פרשת משפטים מורכבת מרשימה ארוכה של חוקים שקשה להציע להם מכנה משותף. לא אנסה. לא אתייחס למכלול. את לבי צד חוק צדדי, קטן ותמים למראה שמיקומו בין הפסוקים גם נותן תחושה שהוא 'מזדנב', 'מודבק' בצורה מלאכותית בסיומה של רשימת שלשת הרגלים:

איסור בישול גדי בחלב אמו נמצא עוד פעמיים במקרא. פעם נוספת (בשמות לד) הוא מובא באותה צורה ממש בה הוא מובא בפרשת משפטים, כנספח לא ברור לשלשת הרגלים, מייד לאחר תיאור הביכורים במקדש. משום כך נמשכו כמה חוקרים ופרשנים להשערה, לא מבוססת דיה, שהמקור לאיסור גדי בחלב אמו הוא תגובה למנהג פגני של אכילה פולחנית מסוג זה.

חז"ל תולים בחוק קטן זה ענף עמוס בתחום הלכות כשרות – איסורי בשר בחלב, ועל כן מבקשים לראות בכל אחד מאיזכורי החוק, ובכל מילה בפסוק עוגן לאחד מחוקי היסוד של הלכות מסועפות אלה.

האיסור לבשל גדי בחלב אמו מזכיר חוקים נוספים העוסקים בהגבלות על אכילת חיות. בעקבות מאמרו של פרופ' מ' הרן ('גדי בחלב אמו') אני מבקשת להפנות את תשומת הלב ליסוד משותף לחוקים אלו, יסוד שיתכן שהוא אפילו המניע לחקיקתם - יסוד החמלה. הנה החוקים לפנינו ולשיפוטנו:

ויקרא פרק כב

(כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לה': (כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:

(ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

אם כן, שלשה חוקים נוספים הדנים באכילת חיות. האכילת עצמה מותרת אך להיתר נלוות הגבלות המנוסחות בלשון המרמזת למורכבות המוסרית שבעצם המעשה – לשור יש אמא ואבא וכך גם לאפרוחים. הפרה והציפור, בדיוק כמונו האמהות, רובצות על עולליהן, אוהבות אותם וכואבות את היעלמם. ויתכן שמשום כך גם השכר הניתן על מצוות שילוח הקן זהה לשכר הניתן על קיום מצוות כיבוד הורים "למען יטב לך והארכת ימים". דומה כי מישהו ממעמקי המקרא מבקש ללמד אותנו שלא כל מה שמותר גם ראוי, ואולי יש לשאוף למעלה מוסרית גבוהה מן המותר בחוק. יש מישהו שרוצה להזכיר לנו שפרה היא לא מגרש חניה לסטייקים אלא יצור חי שאנו בחרנו, באישור החוק, לאכול ואולי אפשר גם לבחור אחרת...

כאמור, ההלכה היהודית מבססת על פסוקים אלה את פרטי הלכות הכשרות, אבל החוק עצמו (וכמובן גם התייחסויות שונות בספרות חז"ל) מאפשר ואף מעודד לקרוא את הפסוקים גם מנקודת המבט המוסרית התובענית שקבעה את ניסוחם הייחודי - החמלה.

תודה גדולה שמורה בי ליהודה עמיחי. מתוככי החינוך השמרני בו גדלתי, זכיתי לשמוע את קולו השירי, קול צלול של דרשן שקרא והפך בפסוקי המקרא בהתפעלות ילדותית כמעט, בתום ובחוויה בראשיתית. בשני השירים הבאים משתמש עמיחי בחוקי הכשרות כדי להזכיר לנו את הפער הנפער, בחוויות חיים שונות, בין נקודת ההתחלה למקום בו אנו נמצאים היום, כדי להזכיר לנו שיש בנו כמיהה לחמלה:

גופו מציץ ופורח. מתוכו דמו

קטן ולא-מבין משיח לפי תמו.

אלהים מבשל את הגדי בכאב אמו"

(מתוך: בזוית ישרה מחזור מרובעים)

כמו שמ"לא תבשל גדי בחלב אמו",

עשו את כל החוקים הרבים של כשרות,

אבל הגדי שכוח, והחלב שכוח והאם שכוחה,

עשינו את כל חיינו יחדיו.

אבל אני לא שכחתי אותך

כפי שהיית אז. 

שבת שלום  

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים.