שתף קטע נבחר

נא להכיר, אנשי ה-wow

כשמדובר ביחסים, אנחנו לא מאמינים בצרכנות נבונה. מי שיביא לנו את הוואו הבא יכול להיות צעיר מאיתנו, או זקן. יפה ושרירי, או מכוער וכרסתן. עני וזרוק, או עשיר ומוקפד. רווק וטוב לו, או נשוי ורע לו, רחמנא ליצלן. שנון עד דמעות, או דביל חינני. וחכו עד שתשמעו אותו מתעטש

אנחנו, אנשי ה-wow, לא מאמינים בצרכנות נבונה בכל הקשור למערכות יחסים. למען האמת, כל השמות המכובסים האלה, כמו "מערכת יחסים", "מערכת זוגית", ואפילו אותה "זוגיות" נחשקת, לא עושים לנו את זה. אנחנו הולכים על כל הקופה. על האהבה, או כפי שנהוג לקרוא לה היום א-א-ב-ה.

 

לא יקנו אותנו בתיאורים כמו ד"ר למחשבים ומצליחן הייטק, נראה מצוין, מבוסס, או פסיכולוגית-ילדים שהיא גם מורה לאירובי בזמנה החופשי וכוסית-על. אנחנו כבר יודעים, שכמו שאמר הוגה דעות דה לה-שמאטע אחד שהכרתי, "אהבה לא קונים בשוק הכרמל", ואי אפשר ללכת לחפש את האדם שירטיט את הלב עם רשימת מכולת של תכונות נדרשות.

 

הטורנדו הזה שנקרא אהבה, סחף החושים, הסקס המטורף, ההזדקקות, ההתעלות המופלאה, הסיפוק המושלם, נו - האהבה - היא צונחת עלינו, מה לעשות, מהכיוון הכי לא צפוי, דווקא עם האנשים הכי כאילו לא מתאימים, הכי לא מה שהאמהות שלנו איחלו לנו, הכי לא חתינים. הכי לא, ודווקא הם הכי הכי בשבילנו.

 

כשאני אומרת וואו, אני מתכוונת אותה הלמות-לב, אותה תשוקה, הרגליים שרועדות מהתרגשות כשהוא מתפשט, כשגופו העירום מיתמר מולי, כשהוא נוגע בי. היופי הצרוף, הנשגב, שמתגלה בכל דבר שהוא, רק הוא, עושה, מהתמתחות ועישון סיגריה ועד גריבת גרביים וגירוד בפדחת. ההתפעלות מכל שטות שיוצאת מפיו, מכל בדיחה עם זקן-תיש, מכל חידוד מטומטם של לשון נופל על לשון, מכל שיבוש של מילה לועזית שהוא לא ממש מכיר, מכל הגות פילוסופית עמוקה כשלולית שגירד מהאינטרנט, מכל תובנה בגרוש שדלה מהבטלנים שיושבים איתו בבית הקפה. הקול שלו - כל כך יפה וגברי. הצחוק שלו - למות. וחכו עד שתשמעו אותו מתעטש, סימפוניה של צלילים ממש.

 

הכאב המתוק, האהוב, הסם. לגעת, להרגיש את חום הגוף שלו. את הריחות. גם כשהוא מזיע, אחרי ספורט, ומתחנן למקלחת. דווקא אז. מסריח. בדיוק הסירחון שאני אוהבת. זה סירחון זה? צריך לתמצת ולבקבק ולמכור את הנקטר הזה בסופרפארמים - תהיה לו הצלחה אדירה. והמגע שלו. המחוספס, הקשה, המוּכר אבל חדש בכל פעם. העיניים שננעצות בי ברגע המכריע. ההרגשה שאם עכשיו במקרה יכה בי הברק - זה ממש, אבל ממש, בסדר מצידי. אני את שלי בעולם הזה עשיתי. אנוח על משכבו בשלום.

 

מובן שאנחנו, בהיותנו אנשי הוואו, גם הכי פגיעים. התרסקות, לב שבור, אלה הסיכונים המקצועיים שלנו. כמה שיותר טוב, יהיה יותר רע כשייגמר. וזה הרי ייגמר בבכי. בועת הוואו תתנפץ לנו בפנים, ואנחנו נישאר, דוממים ומדממים (תרתי משמע. אחדים מאיתנו התמחו באמנות החיתוך העצמי), עד הוואו הבא.

 

אבל גם בחתיכות, מרוסקים ושבורים, אנחנו, למען האמת, די מתנשאים על כל עלובי החיים מסביב, שלא יודעים מהו וואו. ואולי, אבוי, אפילו לא שואפים לכך.

 

מתנשאים על הזוגות השמרניים-מנומנמים, שהריגוש, אם היה, מזמן מאחוריהם. מתנשאים גם עליו, ה"פנוי", שמחפש "יפה מבפנים ומבחוץ", רצוי בגיל הגן, במידת מכנסי סקיני 36, אייקיו תואם ובלונד-גוונים ארוך.

 

מתנשאים גם על ההיא, "הפנויה", שמחפשת את "האחד", הגבוה ורחב הכתפיים ("לא פחות מ-185") שיודע מה הוא רוצה מהחיים, ומה החיים רוצים ממנו, ומה ההורים רוצים ממנו, ומה לעזאזל היא רוצה ממנו, ומה ההורים שלה רוצים ממנו, ורשימת הרצונות הזאת עוד ארוכה ונפתלת.

 

אנחנו, אנשי הוואו, נשים וגברים כאחד, יודעים הרי שמי שיביא לנו את הוואו הבא יכול להיות צעיר מאוד, או אולי זקן מאיתנו, אפילו בפער של שנים רבות. יפה ושרירי, או מכוער וכרסתן אבל עם נוכחות בולטת. עני וזרוק, או עשיר ומוקפד. רווק וטוב לו, או נשוי ורע לו, רחמנא ליצלן. מבריק ושנון עד דמעות, או דביל חינני. הוא יביט בנו במבט ממזרי אחר, אנחנו נביט בו וליבנו יפרפר.

 

וזהו. זה הכל. מעכשיו אנחנו יחד, עד העונג הבא.

 

לי, למשל, יש קראש על יתומים

מן הסתם יהיה לו משהו שעושה לנו את זה. אבל אם בכלל נדע מה זה היה, נדע זאת רק אחרי שנים. לי עצמי, למשל, יש קראש על יתומים. איך אני יודעת שהם כאלה? הרי אנשים לא מסתובבים עם שלט "אשריי, יתום אני". זהו, שרק אחרי שנים, כשחשבתי על כל הגברים שהיו לי, קלטתי פתאום שכולם היו יתומים, או גדלו בפנימיות, או שזרקו אותם מהבית בגיל ממש צעיר. ככה זה יצא. זה לא היה כתוב להם על המצח כשהכרתי אותם, ובכל זאת כנראה שכולם שידרו איזשהו משהו דומה - עוצמה. חוזק. בדידות מזהרת. יצר הישרדות.

 

זה נדיר, מאוד נדיר. מאוד מאוד מאוד נדיר. יותר נדיר מפוליטיקאי לא מושחת, מנשיא לא חרמן. אבל כשזה קורה סופסוף, וזה זה, אנחנו יודעים שעל כך הגו מי שהגו, ושוררו מי ששוררו, וכתבו, וצילמו, וציירו ופיסלו. או כמו שמורי ורבי ז"ל קלוד ללוש אמר פעם, על פני סרט שלם: יחי החיים.

 

האימייל של מיא

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אנחנו הולכים על כל הקופה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים