קלילות מול כובד - ביין, בירה ואלכוהול

שני יינות מאוד מנוגדים באופיים נחתו על שולחני בשבועיים-שלושה האחרונים. שניהם יינות לבנים, סוביניון בלאן, אחד מהארץ והשני – מארצות הברית.

הסוביניון בלאן החדש (2006) של תשבי, זה של סדרת ויניארדס, הוא אחד היינות הבסיסיים ביותר של היקב. היין, במחיר מדף של 28 שקל, נושא כבר את התוויות החדשות של היקב, שמזכירות יותר את סדרת האסטייט מאשר את הויניארדס של התוויות הקודמות. תשבי יצרו כאן יין בלי חוכמות: מחיר עממי, בסיסי, פקק הברגה נח לשימוש ולסגירה חוזרת ותו לא. איך האיכות? האמת – מצוינת. בטח למחירו. ליין צבע עדין מאוד, מבריק, הוא בעל ארומות של פירות הדר, בעיקר לימון, קצת פרחוניות ומעט מתיקות. בפה הוא חומצי, אבל לא יותר מדי, פריך ומרענן. יש לו סיומת עם טיפה מרירות, והיא לא ממש נחתכת, אבל הדבר לא מפריע להתרשמות הכללית מהיין: בקיץ הקרב הוא יכול להיות בהחלט היין ליום-יום.

מנגד, שונה לחלוטין ונושא גם הוא את השם "סוביניון בלאן", בקבוק יין לבן של יקב ברינג'ר. מלבד הזן, וגם זה בקושי, אין ליינות דבר במשותף, לא במקור, לא ממש בהרכב הענבים ולא בסגנון היין. ה- Appelation Collection Napa Valley Fume Blanc של ברינג'ר היה עד היום יין בסגנון מאוד מאוד אמריקאי: הרבה עץ – עניין ה"פומה" – שהרחיק אותו מאוד מהסגנון המאוד פריך והישיר של יינות סוביניון בלאן אחרים. היין הזה – בציר 2005 – שונה לחלוטין מהיינות של השנים שעברו: לא רק בתווית, אלא לחלוטין בסגנון היין.

עדיין מרגישים את העץ, אבל הוא רחוק מלהעיק או להיות מודגש מדי. לעומת זאת, יש בו מורכבות בהחלט מרשימה ויפה: הוא מכיל מעט סמיון, אבל ההשפעה שלו ככל הנראה לא ממש יחסית לכמות שלו בבלנד. היין בעל צבע יפה, מעין קש עם שמץ ירקרקות. באף אפשר להבחין בהרבה פירות הדרים – פומלות, אשכולית ושות' - אבל גם באפרסק ווניל. בפה היין מאוזן, עם חמיצות טובה ונעימה. הסיומת טיפה "אמריקאית" בכל זאת – משהו עם מתיקות בו. יין מהנה וטוב, ללא ספק.

אפשר לאהוב יותר את הסגנון של תשבי – פריך, ישיר, פשוט ומרענן, או לחבב את הסגנון של ברינג'ר – כבד יותר, אלגנטי ואפילו חמאתי – אבל שני היינות טובים, ובכך הם מדגישים את היפה שבעולם היין: את השונות, את אין סוף האפשרויות ואין סוף הוריאציות על אותו נושא שהוא, בעצם, "מיץ ענבים".

גולדסטאר לייט

שאני אתעלם מהמאמץ הבלתי יאומן של טמפו בכיוון הזה? לא יעלה על הדעת.

אחרי כל הרעש והמהומה סביב דץ, האם הוא מתאים לפרסם בירה או לא, אחרי החתיכות ב(זאת אמבטיה? לא ממש הספקתי לראות), נשארנו והבירה בידנו. הגולדסטאר לייט היא גירסא מעודנת ומאוד שונה של גולדסטאר. אני לא יודע מה קורה להן, לבירות, כשעושים אותן קלות יותר בקלוריות, אבל אחוז של אלכוהול וכמה עשרות "מטבעות אנרגיה" עושים את ההבדל.

אם הסוביניון בלאן של תשבי הוא המרענן יותר, והברינג'ר הוא המיושב יותר, אז הגולדסטאר לייט זה תשבי, והגולדסטאר – ברינג'ר. לייט או לא לייט, לא ממש משנה. הגולדסטאר החדש תתאים מאוד לחוף הים, לאותן שעות שמש לוהטות שבהן רוצים להריץ בקבוק שלם של בירה בשלוק אחד ארוך. הטעם פחות מריר וכבד מהטעם הקלאסי שאנחנו מכירים כל כך טוב, והבירה – 4% אלכוהול בלבד – כמעט לא מורגשת בכיוון ההשתכרות. החדשה של גולדסטאר קלה וקלילה וזהו.

אליקסיר - סודות הנזירים

פעם אמר לי הנזיר (המדבר) בתחנת הדלק של לטרון, שאת האליקסיר שלהם הם עושים "בנוסח שרטרז". אני לא יודע אם שרטרז או לא שרטרז, אבל מה שיש עכשיו על המדף – לא רע בכלל.

הדמיון בין תמצית הצמחים האלכוהולית המקומית ותוצרת הנוסחה הסודית מאוד מחו"ל קטן מאוד, וזה בכלל לא משנה, האמת. העיקר הוא שהליקר המטורף והירקרק הזה מזוקק היטב: הוא חלק, עשיר בכל מיני עשבונים אבל לא מריר כמו הליקרים המרירים, משאיר תחושת שוש קלה ובאופן כללי יורד ומחליק היטב בגרון. הסיומת שלו מרירה קצת – מזכירה קליפות פומלה או שקדים מרים – והיא ארוכה ויושבת טוב. נסו עם עוגיות שקדים יבשות.

50% אלכוהול - ותאמינו או לא, מורגש פחות מהרבה וודקות "איכותיות" בעשרה אחוזים פחות - בקבוק 500 מ"ל, פקוק בפקק פלסטיק פושטי למדי. במחיר של 40 שקל, לבקבוק, שווה ערך ל- 60 שקל לבקבוק של 750 מ"ל - קניה לא רעה בכלל.