קידזניה: הכניסה להורים אסורה

השעה כאן היא לעולם שעת בן ערביים, מסביר לי בגאווה מנהל האתר של קידזניה, פארק השעשועים החדש של טוקיו. שעה זו היא השעה שבה בדרך כלל הילדים צריכים להפסיק את משחקיהם ולעלות הביתה לעשות את חובותיהם. "אבל אצלנו השעון לנצח נשאר בשעה הקסומה הזו", הוא מסביר. השמיים המאדימים, המשקיפים עלינו מלמעלה בתוך החלל העצום שאנחנו נמצאים בו, הם מעשי ידי אמן ונראים ממש כמו שמיים אמיתיים.

מנחיתים את המטוס ורצים לעשות שיעורים (צילומים באדיבות קידזניה)

"ג'ולטו סאן (ז'ורלט ביפנית) את יודעת שלא ניתן להשיג כרטיס לקידזניה ויש רשימת המתנה של חצי שנה?" הוא מותח את חזו בגאווה. אני בהחלט יכולה להבין למה. בתור אחת ששונאת מתקני שעשועים ורכבות הרים, הקונספט של עיר ילדים בה אפשר להיות מה שרוצים, נראה לי הרבה יותר שווה. אנחנו ישובים בחדר ישיבות קטן באתר הממוקם בקניון מפואר, המהווה פארק שעשועים בפני עצמו לכל אישה באשר היא, וכולל חנויות, מסעדות, ושלל אטרקציות נשיות.

הקונספט הוא מקסיקני, הוא מסביר. יפן היא האתר הראשון שנפתח בעולם לאחר מקסיקו. האם היפנים כמנהגם הצליחו לשכלל  את הפטנט המקסיקני הרבה מעבר למה שהמקסיקנים חלמו? הנתונים מדברים בעד עצמם. ההצלחה, כאמור, היא היסטרית. "מה ההבדל ביניכם לבין דיסני או WB?", אני שואלת. "הו! ההבדל הוא עצום", השאצ'ו (נשיא) מחייך. "בדיסני מוכרים חלומות ואשליות. אנחנו נותנים לילדים לשחק במציאות".

כי קידזניה היא עיר ילדים המדמה עיר אמיתית. יש בה את כל מה שיש בעיר של גדולים והילדים יכולים לחוות סימולציה של שלל מקצועות ותפקידים על פי בחירתם. "ומה שהכי חשוב: להורים אין כניסה למתקנים", הוא מחייך. "מה זאת אומרת? אני רוצה לנסות לגלגל סושי במסעדת הסושי עם הילדים", אני רוטנת.  "את לא יכולה", הוא צוחק. "הנה, תראי את השלט: אין כניסה למבוגרים. את חייבת לעמוד מאחורי הקו הזה". 

הכניסה לקידזניה היא מגילאי 3-12 אבל גם לתינוקות יש חדר מיוחד, ובזמן

 שהילדים ינסו לראות איך זה להיות גדולים ההורים מוזמנים להעביר את הזמן בחדר הסבה עם עמדות אינטרנט, דוכני אוכל ושתייה. איזה כיף, אני מפנטזת, הם מתנסים במקצועות שונים ואני פה עם החברות שלי מסתלבטת וגולשת באינטרנט. פשוט גאוני. איך לא חשבו על זה קודם?

עיתונאי בן 9 ומנתח קטין

"אני רוצה לראות את מערכת העיתון שלכם", אני מפצירה בו, ואנחנו נכנסים למערכת חדשות לכל דבר. עיתונאים בני שש ומעלה יושבים ומקלידים כתבות. אחד מהם יוצא לראיין בשטח. אני ניגשת לראיין את העיתונאי הצעיר.

-בן כמה אתה?

-"9".

-האם אתה חולם להיות עיתונאי?

-"כן", הוא עונה בביישנות.

אתה יודע שאני גם חלמתי כמוך להיות עיתונאית כשהייתי קטנה. ועכשיו סוף סוף החלום שלי התגשם ביפן. אל תוותר על החלום שלך, אני מספיקה להגיד לו לפני שמארחי לוקחים אותי לתצוגת האופנה של הבנות שבחרו לעסוק ליום אחד במקצוע הדוגמנות.

מכבי אש קטנים. חלומו של כל ילד

הבנות, שהתאמנו כל הבוקר ללכת על המסלול, לבושות עכשיו במיטב מחלצותיהן, דוגמנים יפניים חתיכים שלובים בזרועותיהם, נלווים אליהם בצעידה על המסלול וההורים הגאים מנציחים את האירוע במסרטות וידאו ובאמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.

ברמקולים נשמעים שדרני הרדיו והטלוויזיה הצעירים המכריזים על האירועים השונים המתרחשים בעיר. ילדים עומדים בתור מכשירי הבנקט ומושכים כסף בעזרתו הם יכולים לרכוש אוכל ושתייה. התור בבנק משתרך כמו שנהוג בכל בנק שמכבד את עצמו, והם יכולים לבצע בעמדת הבנכל פעולות בנקאיות שונות.

כשתצוגת האופנה מסתיימת בהצלחה אנחנו עוברים לבית החולים. בדרך עוברת (איך לא) כבאית עם מכבי אש, חלומם האולטימטיבי של מרבית הגברים הצעירים עלי אדמות. בבית החולים הרופאים הצעירים עסוקים בניתוחים של מערכת העיכול. ההדמייה מרשימה מאוד ונראה שהמנתחים מרוכזים מאוד במשימה.

גם במשרד הנדל"ן המתווכים נמוכי הקומה מבצעים שיחות טלפון ללקוחות ובאולפן הטלוויזיה מראיינים עכשיו את אחד המבקרים. בכל שעה משודרת במסכי הטלויזיה ברחבי האתר מהדורת חדשות בהגשת כוכב צעיר.

הכל דופק ומתוקתק כמו מכונה משומנת היטב. מבחינה עסקית המודל גאוני: חברות שונות במשק, כולל חברות מזון, תקשורת, נדל"ן וכו', נותנות חסות לפרוייקט תמורת חשיפה בביתן שלהן, וכולם יוצאים נשכרים. חבל שלא היה פארק כזה כשהייתי קטנה, אני מסכמת. "גם אנחנו תמיד אומרים את זה", מחייכים אלי מארחי.

• קידזניה,  לוקחים את קו יוראקצ'ו ונוסעים עד טויוסו (Toyosu Yurakucho). ולא לפספס את הקניון המשגע שהאתר ממוקם בתוכו. טל': 03-3536-8410.