הרוק שיפתח לכם את העין
יצורים עם פרופלור על הראש שעפים בתוך קנקני תה ומתכננים לערוך מסיבת ענק על כדור הארץ, הוא הסיפור באלבום הקונספט שגיא בניוביץ' ממליץ לכם להשמיע לילדים שלכם. הרוק המתקדם מעולם לא היה מתקדם יותר
"אוי ווי-וויי! אוי ווי-וויי", שר בני הפעוט, כשהוא מנופף בידיו בשמחה. "אוי ווי-וויי!" לא, לא מדובר בשיר יידישאי שקלט בגן (ומספר כיצד סוסי הפריץ רמסו עיירה יהודית נוספת), אלא בקטע הרוק המתקדם הראשון בחייו. למשך כמה דקות הייתי אב גאה מאוד לדור הבא של הפרוג.
בכלל, שנתיים זה גיל מצוין להתחיל לשמוע רוק מתקדם ("הלו, זה יצחק קדמן, את המשטרה בבקשה"), ולא, לא מדובר בעינוי יוצא דופן. כשהייתי בגיל של הבן שלי, כבר חרש עלי אבא שלי אופרות ומחזות זמר. ולא, זה לא עשה לי נזק, להיפך. ככל שהגיל מוקדם יותר, כך המוח קולט כמו ספוג צלילים ומלודיות מורכבות. ואלה לא חייבים להיות שירים של שלוש וחצי דקות, באדיבות יוצאי "רימון". בקיצור, תנו למוח להיפתח קצת. גונג!
"האורות מתחזקים, וכל עינינו צופות לאופק
לראות מה מתרחש
אבל זה בסדר, בקרוב תהיה מחוץ לטווח ראייה
גולש לך אל השמש
גלגל הירח סובב, הגלים דועכים
ואתה מגלה שאתה זירו, במרכז המערבולת.
לא, מעולם לא, מעולם לא ריחפתי לפני כן..."
ההרכב שנולד מקשיי ויזה
קשה להגדיר את "Gong" כלהקה, אולי "תופעה" היא מילה מתאימה יותר. היא השתייכה באופן היסטורי לסצנת קנטרברי של הפרוג הבריטי (שהוזכרה בטור הקודם, מבחן יתקיים בשבוע הבא), אבל הרשתה לעצמה לקחת את כללי ההתפרעות של הז'אנר גבוה יותר ורחוק יותר. למאזין המקרי, אלבום של "גונג" נשמע כמו טריפ של אסיד שמישהו ניסה לכתוב לו מוסיקה. זה לא ממש רחוק מהאמת. היו מי שכינו את הסגנון הזה "space rock", רוק חללי.אבל האמת על הקמתה של "גונג" הייתה דווקא קרובה הרבה יותר לקרקע המציאות. הכל החל ב-1967, כאשר מוסיקאי אוסטרלי צעיר בשם דייויד אלן לא הצליח להצטרף ללהקתו, "סופט משין", בבריטניה בשל סיבוכי ויזה. הוא נותר בצרפת, ושם הקים יחד עם בת זוגו, גילי סמיית', את הגרעין הראשון של הלהקה, תחת ההשפעה של מהפכת הסטודנטים בפאריס והרעיונות שהביאה עמה. יש לציין במיוחד את הנשפן הצרפתי, דידייה מלרב, שלו הייתה השפעה אדירה על הסאונד של הלהקה.
גונג החלה לצבור תאוצה, אולם לעיקר תהילתה זכתה בתחילת שנות ה-70 בזכות שני דברים: הצטרפותו של הגיטריסט המצוין, סטיב הילאג' (חפשו גם אלבומי סולו שלו,זה כדאי), והטרילוגיה של האלבומים שהוציאו בשם "Radio Gnome". קשה עד בלתי אפשרי להביא את הסיפור ההזוי-מטורף על רגל אחת, אבל ננסה. הוא צץ, אגב, במוחו של דייויד אלן (לדבריו) במהלך חלום על העתיד ב-1966. שלא לומר הזיה מסוג אחר.
שלושת האלבומים האלה עוקבים אחר דרכו של גיבור בשם "Zero", (אפס, וגם חרוז למילה "גיבור" באנגלית), המתקשר עם יצורים בשם ה"Pot Head Pixies" בכוכב גונג. אותן "פיות מחוששות" (בתרגום חופשי עד כאב), הם יצורים ירוקים שעפים בעזרת פרופלור על ראשם, בתוך קנקני תה. זירו מצליח להגיע לכוכב גונג ולשמוע מהם על תוכניתם: לערוך מסיבת ענק בכדור הארץ, במהלכה תיפתח "העין השלישית" של כל אדם, וכך יבוא עידן חדש לאנושות.
טוב, אז זה לא "מלחמה ושלום" (וגם לא "שר הטבעות"), אז מה? האלבום השני בטרילוגיה נושא את השם "Angels Egg", והוא מצליח לשלב יפה בין רוח הטירוף הכללית לבין כמה וכמה קטעי פרוג מצוינים. זהו "אלבום פרח", כלומר כזה שנפתח באיטיות, עוד צליל ועוד קול, עד שהוא מכניס אתכם פנימה. אבל מהרגע שמתחילים לנסוע, זה אבוד.
"אתה צעיר היום, מחר תנגן"
השיר שעליו בחרתי להמליץ דווקא אינו זה שהבן שלי מחבב (שנקרא "The Oily Way", ולא "אוי ווי-וויי" וגם הוא נפלא), אלא קטע בן כמעט שש דקות שכתב הגיטריסט הילאג', ונקרא "I Never Glid Before". זהו קטע שמהרגע הראשון ועד האחרון אתה שומע בו השפעות: קצת ואן דר גראף ג'נרייטור, קצת סיד בארט ואפילו פרנק זאפה לקראת הסוף. התמליל עוסק בריחופו של זירו לכוכב גונג.אבל המוסיקה היא שעושה את השיר הזה. הוא מתחיל בתיפוף אנרגטי על קולות "חלליים", שהולך ומתגבר עד שהוא מתחבר לתמה המרכזית, המשלבת את הסקסופון והגיטרה. מעליהם שר אלן בקול קליל את התמליל.
"טוב, אתה אדון האשליה
מחייך בתוך כל ההמולה
כי אתה צעיר היום, מחר תנגן".
ואז, אי שם אחרי הפזמון, חודרת לפתע כמו מלאך חשמלי הגיטרה של הילאג' באחד הסולואים היפים של הפרוג, ונותנת לקטע כולו אפקט מלכותי ממש. אם תעצמו את העיניים (היי, בלי חומרים אסורים, כן?), תוכלו ממש לראות את זירו המרחף לו בין הכוכבים. ואז מגיע בית שקט, שמתחבר שוב במעבר בס עדין לריף הבסיסי של הילאג', שעליו מקונן אלן "מעולם לא ריחפתי, מעולם לא ריחפתי..." והקצב מואץ, כלי הנשיפה זועקים, אבל במקום לסיים בפייד עלוב – יש חיבור של הכל לסגירה מהודקת, מאוד זאפאית ברוחה.
גונג היא מסוג הלהקות שנאה להן האמירה לפיה ניתן לאהוב או לתעב אותן, אבל קשה מאוד להישאר אדישים. הבעיה הכואבת באלבומיה הישנים נותרה איכות המיקס הלא ממש אופטימלית. אבל המוסיקה מצדיקה את הכל.
גונג, הדור הבא
ומה בעצם קרה לגונג? ובכן, ב-1975 עזב מנהיגה דייויד אלן את הלהקה, שתי דקות לפני הופעה, בטענה ש"שדה כוח בלתי נראה" מונע ממנו לעלות לבמה. הילאג' עזב שנה מאוחר יותר. אבל "גונג" המשיכה בהרכבים שונים, וגם התאחדה מספר פעמים. ואז, ב-1992 הוקמה הלהקה הקלאסית מחדש והוציאה את החלק הרביעי בעלילותיו של זירו, ובשנת 2000 בא חלק חמישי. ב-2004 פעלה הלהקה בהרכב שונה, שבו תופף לא אחר מ… אורלנדו אלן, בנם של דייויד וגילי, מייסדי גונג. נו, אז אתם רואים שאפשר להשמיע לילדים רוק מתקדם?
אורי ברייטמן, עורך "רוק מתקדם " מוסיף: "הטרילוגיה של גונג היא, למעשה, יצירה אחת ויחידה, שנחלקה לשלושה אלבומים בגלל אילוצים של זמן, השראה, חיכוכים בין-אישיים, מרחב וכסף. הראשון ("פלייניג טיפוט") והשלישי ("יו") טובים לא פחות מן האמצעי ("איינג'לס אג"), ויש שיאמרו ששניהם עולים עליו. עם זאת, כדי להבין את הטירוף והייחוד של הלהקה, צריך לראות ולשמוע אותה על הבמה, בהופעה חיה, עם דיויד אלן בתפקיד המנצח על הקרקס הפסיכו-נרקוטי של גונג. בלעדיו, גונג היא לא יותר מאשר הרכב פיוז'ן משובח".
הפינה "מתקדם לאחור " תציג מידי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
יש טירוף
עטיפת האלבום
מומלצים
