הפאזל של חייך היה כמעט מושלם
אמנם היו כמה חתיכות חסרות, אבל לא משהו שדבק ומספריים לא יכולים לפתור, כמו שעשית תמיד. כמו החלק עם איציק, העו"ד המצטיין, שיצאת איתו בתחילת הסמסטר הראשון והוא היה כל כך שונה ממך, אבל אהב אותך בכל נשמתו. אז לקחת אותו, גזרת קצת בצדדים, לחצת קצת עם האצבע והכנסת לך אותו לחיים, לתוך הפאזל הענק שבנית לך. סיפור
את יושבת במרכז החדר, מחזיקה את ראשך בין ידייך, הכל מבולבל. הדמעות לא מפסיקות, זורמות וממליחות את פנייך העדינות. "למה, למה זה קורה", את שואלת את עצמך בייאוש תהומי שנראה לך שתישארי איתו לעד.
את מביטה מסביב, והכל מפוזר, כל החיים שלך פזורים על הרצפה, חלקים חלקים, כמו פאזל של מיליון חתיכות. את אוספת את חלקי הפאזל.
אוספת את החלק עם התמונה של אבא ואמא. את עדיין ילדה קטנה ומציירת ציורים. אבא מראה לכל החברים, מתפעל מכישרון הציור של ילדתו הקטנה, ואת מתמוגגת מאושר. מציירת עוד אחד ועוד אחד, "אבא, תראה, זה הבית שלנו", "אבא תראה, זה אתה ואמא". ואבא לאט לאט מאבד עניין ושוקע בשיחה, או במשחק הכדורגל, ואת מושכת לו בשרוול, "אבל אבא תראה, זה אתה", והוא אומר "אחר כך מתוקה". את בורחת לחדר בדמעות וסוגרת אחרייך את הדלת. דעתו של אבא היתה כל כך חשובה לך, כשהוא היה גאה בך הרגשת כמו מלאך, כאילו יש לך כנפיים. ככה זה היה כל החיים, המרדף אחרי תשומת הלב של אבא.
אחר כך אספת את החלק עם התמונה של בית הספר. כשכולם שיחקו בחצר, את נשארת בכיתה, משננת את החומר, מתכוננת לבחינה. כשקיבלת ציון 100 אבא תלה את המבחן על המקרר, ואת שוב קיבלת כנפיים.
כך זה היה גם באוניברסיטה. אבא חשב שאת צריכה ללמוד משפטים, וזה מה שעשית, למרות שבכלל רצית ללמוד אמנות. החלום שלך היה לקבל את התואר "מצטיינת דיקן". החיים שלך נעצרו, לא עשית כלום, רק למדת. כשכבר היית יוצאת לבלות היית חוזרת הביתה מלאת רגשות אשם שלא למדת מספיק. כשסיימת את התואר בהצטיינות, אבא נישק אותך והרעיף עליך כל כך הרבה אהבה, שהתעופפת כמעט שנה שלמה.
כך זה היה כל החיים, את מנסה לרצות את ההורים. מציורים קטנים בסלון זה הפך למבחנים ארוכים באוניברסיטה ולשעות עבודה לא נגמרות במשרד. ככל שהתבגרת טקס הכנפיים היה ארוך יותר, קשה יותר, מתסכל יותר ומהנה פחות, אבל לא יכולת להפסיק.
אספת את החלק של ניסו החתיך. חייכת לעצמך, איך היית מאושרת איתו. ברחתם מהעולם, כל היום שוכבים בים, עושים אהבה, סופרים ציפורים, מזמזמים שירים של "לד זפלין", הוא מנגן בגיטרה ואת הזמרת.
אבא אמר לך שהבחור לא בשבילך
הדיסק נעצר כשאבא לקח אותך לשיחה ואמר לך שהוא מאוד מאוכזב ושהבחור לא בשבילך. ברגע אחד הדמעות עמדו לך בעיניים, כל כך נעלבת. נזכרת בניסו שלך, והלב שלך רעד כמו עלה נידף. הרגשת את הכעס הולם לך ברקות, פנייך האדימו מכעס ובושה.
"אבל אבא, אני אוהבת אותו, אתה לא מבין? טוב לי איתו".
"ירדן, את ילדה גדולה, תעשי מה שאת רוצה, אבל אם תמשיכי לבלות איתו, אותי זה מאוד יאכזב", אמר ונתן לך את זכות הבחירה המדומה, כאילו יכולת לעשות משהו אחר, הרי איך יכול מלאך לעוף בלי כנפיים? והכנפיים שלך נמצאות עמוק במגירה של אבא. אז לא היתה לך ברירה, ויתרת על האהבה והשארת את ניסו שבור לב.
משום מה בלי לשים לב, החלק הבא שהחזקת בידך היה התמונה שלך ושל אילן, שהיה סטודנט אפרורי ללימודי רפואה. את זוכרת את זה בבירור, איך הוא התחיל איתך בגמגום והתרגשות של ילד שזוכה למגע באיברו בפעם הראשונה בחייו, ואת קצת ריחמת עליו. היה בו משהו כזה מפוזר, לא סגור על עצמו. הוא אמנם למד רפואה, אבל נראה יותר כמו חולה סופני, רזה וחיוור.
אמרת לעצמך שאבא שלך בטח יאהב אותו, אז יצאתם לקפה והוא בלבל לך את המוח על אנזימים ופפטידים ועוד כל מיני מילים של רופאים. את רק שתקת ובהית בשעון. אילצת את עצמך לצאת איתו לפחות עד סוף השבוע, עד לארוחה של המשפחה. אמנם בחיים לא הבאת מישהו כל כך מהר הביתה, אבל רצית לגמור עם זה כבר, לקבל את הכנפיים להגיד תודה לרופא ושיהיה בריא.
אבא כל כך התלהב מאילן, שנאלצת לסבול אותו
אבל אבא כל כך התלהב מאילן, שנאלצת לסבול אותו עוד חודשיים. האמת שבינתיים מצאת בו קצת חן, בבחור המסכן, שסגד לגופך, ובכל פעם שרק הרגיש את איבר מינך גמר עוד לפני שהספקת להיכנס לתנוחה ואז התכרבל בין שדייך, כמו תינוק בעריסה. חיבקת את ראשו החכם וליטפת את שערו. הוא היה כל כך מאוהב, שאילו היית אומרת לו לוותר על כל השנים ולהפסיק ללמוד ובמקום זה לשבת בבית ולעשות כביסה, הוא היה מסכים בלי שום בעיה, בתנאי שיסיים את היום בין שדייך.וככה נשארתם שנתיים. כולם אמרו שזכית ושהוא בחור ברמה, ואת היית מאושרת, או לפחות כך נראה לך. מירקת וסרקת את הכנפיים מידי בוקר. אבא ואילן היו יוצאים לבלות יחד, ואת התעופפת לך בבתי קפה עם חברות ומשם לעבודה ובחזרה.
ראית את הפאזל של חייך כמעט מושלם. היו כמה חתיכות חסרות, אבל לא משהו שדבק ומספריים לא יכולים לפתור, כמו שעשית תמיד. כמו החלק עם איציק, העו"ד המצטיין, שיצאת איתו בתחילת הסמסטר הראשון והוא היה כל כך שונה ממך, אבל אהב אותך בכל נשמתו. אז לקחת אותו, גזרת קצת בצדדים, לחצת קצת עם האצבע והכנסת לך אותו לחיים, לתוך הפאזל הענק שבנית לך.
כך עשית כל החיים, ניסית להתאים אנשים, סיטואציות,רגעים. אנסת את המציאות כדי שתתאים לתמונה שרצית לראות, שתסתדר לך בפאזל שבינתיים הלך ונבנה, ובמרכזו ניצבת את, ירדן בר נתן המוצלחת, הבת של אילן וניצה, עם כנפיים ענקיות, והם עומדים בצד ומביטים בגאווה.
כן היית ממש רגע לפני, ממש בחתיכה האחרונה, ואז?
אז הרסת הכל, ניפצת את הפאזל בתנועה אחת מוגזמת, ברגע של חוסר זהירות הפלת אותו על הרצפה והכל התפזר, כל הסדר שעשית, כל השנים, כל המאמץ להתאים את החלקים. הכל ירד לטימיון. כבר ראית איך לוקחים לך את הכנפיים, מענישים אותך על התנהגות לא ראויה.
אבל למה? מה עשיתי לא נכון? אולי לא השקעתי בו מספיק? את מלקה את עצמך בתסכול. איך הוא עזב אותי והרס לי הכל?
כי אחרי שנתיים וחצי, אילן אמר שנמאס לו והוא צריך ריגושים בחיים. את נורא חמודה, אבל זה נגמר. ואיך שהוא אמר את זה, הכנפיים שלך נבלו. הרגשת משותקת לרגע, לא מסוגלת לזוז, כאילו היתה תקועה לך משקולת בנשמה.
שבועיים לא סיפרת להורים ולא לחברים. נשארת תקועה בחדר, אמרת שיש לך תיק גדול לסיים. אחרי שנגמרו לך הסיגריות וגם אוכל לא נשאר בבית, ירדת לפיצוציה לקנות קצת דברים לנשמה, ופתאום, בלי התראה, נעמד מולך בחור שהיה לך די מוכר.
"ירדן, זו את? אני לא מאמין, מה קרה לך, עברת מלחמה? אני ניסו סימן טוב, זוכרת?"
בלי התראה קפצת עליו בחיבוק
נעמדת לשנייה המומה, הסיגריות נפלו לרצפה, ואז בלי התראה קפצת עליו בחיבוק שהפתיע אותו וכמעט הפיל אותו לאחור. חיבקת אותו כמו אם את הבן האובד, והכל התפרץ ממך ללא התראה. כל השנים, כל החיים, כל החלקים, הכל רץ לך בראש.
התחבקתם עשר דקות. את בוכה בלי הפסקה, והוא מנסה להבין מה קרה. ואז הלכתם אלייך, דיברתם שעות. וכאילו לא נפרדתם אף פעם, הרגשת כל כך רגועה. החלק הזה, שהתחבר אז כל כך בקלות, אולי היחיד שלא היה צריך לגזור ולהדביק ולדחוף בכוח - התחבר גם הפעם. באופן מושלם.
לפנייה לכתב/ת 
