צרות של עשירים

אני מודה ומתוודה, את דבריו של אורי אורבך קראתי עם קורטוב של קנאה. כמי שעברה מהצד הנשי את המסלול המקביל לזה שאורי עבר בחינוך הממלכתי דתי, אפשר היה – בעולם אידיאלי ושוויוני - לצפות כי אף אני אזדהה עם דבריו, או שמקסימום ארגיש כי המדובר באותה הגברת, רק בשינוי אדרת. אבל היות שאכן עסקינן בענייניה של גברת, אוי, כמה שונה היא האדרת...

אז תמונת המראה הנשית לזו שמתוארת אצל אורי נראית כך - שתים עשרה שנות לימוד במוסדות חינוך של "הממלכתי – דתי" לא הניבו ולו הצצונת לתוך דף גמרא אותנטי, כזה שניבט אליך מתוך כרך עב כרס, רש"י ותוספות מעטרים את שני צדדיו, ועמוד ב' מצידו השני. המפגש עם "פירוש האמוראים על המשנה" התקיים, אם בכלל, באמצעות דפים מצולמים לצרכים ספציפיים, כאשר הקטע הרלבנטי לדיון מסומן בקפידה, לבל נסטה ונתפתה, חלילה, להמשיך ולקרוא הלאה. מה לא כללו אינספור "לימודי הקודש" שהיו במערכת? את כל מה שאורי מתפלל ומייחל לו - כוזרי ומסילת ישרים, חובות הלבבות ותולדות החסידות, חומש עם מפרשים ונביאים ראשונים ואחרונים, הכל - רק לא גמרא. כשהבנים ניסו להשתלט על ארבעים דף לבגרות בגמרא, אנחנו שיננו בצייתנות "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה". שם זה נעצר בשבילנו, הבנות. באנשי הכנסת הגדולה.

במהלך תקופה זו ייסרה אותי רבות העובדה כי דווקא אותה גמרא שמהווה בסיס לרוב החיים הדתיים שאנו חיים היום, שעל לימודה שקדו אינספור תלמידי חכמים, ושהויכוחים על סוגיה כזו או אחרת בה הובילו לעתים למריבות קשות ולפיצולי מסורות במהלך ההיסטוריה היהודית, דווקא אותה, לא פתחתי מימי, ודווקא ממנה מודרתי. מה לא הייתי נותנת באותם ימים כדי לפתוח את היום ב"סדר בוקר" שכזה , ולהירדם במהלכו על מסכת ברכות.

ואכן, קצת אחרי שהשתחררתי מציפורניה המסרסות של מערכת החינוך, ואחרי שאף שילמתי את חובי לחברה, החלטתי לעשות מעשה ולאשפז את עצמי באוהלה של תורה. הימים ימי טרום אופנת המדרשות, ולכן עוד נאלצתי להתמודד עם אותן ביקורות שבינתיים (לשמחתי) אבד עליהן הכלח, בסגנון - מה הקטע של הישיבות האלה לבנות, למה תמיד לרצות להיות כמו הבנים, מה יהיה עם השידוך וכו'. אבל הצורך היה חזק מידי. יותר משלוש עשרה שנים חלפו מאז אותו בוקר בו התיישבתי לראשונה בבית המדרש ופתחתי את הגמרא, ואיך אומרים אצלנו, זו היתה תחילתה של ידידות נפלאה.

במהלך מספר השנים שלאחר מכן אפשר לומר כי הקדשתי את רוב זמני ללימודים אלה, ולאו דווקא "לאגדתות של בנות" במסכת ברכות. הערך של לימודים אלה לידע התורני שלי, לעולם הרוחני שלי, לתחושת השייכות שלי לעם היהודי ולעולם הדתי שלי בכלל, לא יסולא בפז, ועדיין ההיקף שלהם הוא בבחינת מעט מדי, אולי קצת מאוחר מדי.

היום, כך אני יודעת, המצב בבתי הספר לבנות הוא שונה לגמרי, ועדיין, הפער בין המינים הוא עצום. הלגיטימציה החברתית ללימודי גמרא משמעותיים לבנות היא עדיין בשוליים, ומי שכן עוסקת בכך מתויגת מיד כפמיניסטית לוחמנית. לא שיש לי בעיה עם התיוג הזה, אבל נקודת המוצא היא עדיין של התגוננות, השיח הוא עדיין כזה של מציאת צידוקים, ומידי פעם עוד יש צורך אפילו להעלות מהאוב את שאלת עצם ההיתר ההלכתי לנשים לעסוק בגמרא.

כך שיסלח לי אורי ידידי אם אומר, שהמצב שהוא מתאר בישיבות התיכוניות משקף צרות של עשירים. בעולם שלי, "טחינת" עשרות דפי גמרא ושינה על הסטנדר בסדר הבוקר הם בבחינת חזון אחרית הימים.