זאת רק עוד צלקת

לפני כמעט שלוש שנים ארזה טליה פז מזוודה וקריירה מפוארת בחו"ל, עלתה על מטוס וחזרה הביתה - אחרי 12 שנים בבלט קולברג בשבדיה, שנה נוספת בלהקת DV8 בלונדון וניסיון בימתי שאי אפשר לכמת במילים. "דרוש מוות בכדי להיוולד מחדש", היא אמרה עם שובה ארצה באחד הראיונות לקראת ערב סולו אינטימי שהציגה על במת סוזן דלל. הערב ההוא היה ראשון בסדרה של פרויקטים בהם היתה שותפה בארץ מאז שובה כמו למשל, הקמת קבוצת מחול שתפעל לצד בית האופרה הישראלית.

מחר, (ג'), תעלה פז בבכורה ישראלית, ערב עבודות חדש שנוצר במקורו עבור פסטיבל אוזס בצרפת. מתוך שלוש העבודות, שתיים ("מגנוליה" ו"habayta") נוצרו במיוחד עבורה. בערב החדש פז חופרת פנימה, נוגעת בעצבים חשופים שקשורים באהבה, באכזבה ובחיים שממשיכים למרות הכל. תהליך העבודה - בין עם הקולגה סטייס סליס הבלגי, שרקד ביחד איתה בבלט קולברג ויוצר בין היתר עבור NDT ההולנדית ובין עם ניג'ל צ'ארנוק, מייסד DV8 - נבע מתוך הביוגרפיה הפרטית שלה שכללה משבר בזוגיות שהוביל לפרשת דרכים.

"זו היתה עבודה מאוד אינטנסיבית פנימה, מאד מעמיקה", היא מספרת, "חיפשנו את מה שמתאים ונכון לי ואני מרגישה שקפצתי מדרגה. העבודה עם סטיין היתה מאד אמוציונלית, לא בדיוק שחורה או אפילה, אבל מהעומק מבפנים. היא מראה את הכיעור והיופי. בצד השני, יש את העבודה עם נייג'ל שלוקחת את הדברים יותר בקלות. המסר שלה היא שהחיים יפים, שכולנו עוברים משברים אבל אחרי הנפילה אתה קם". בין הקצוות תבצע פז קטע מתוך היצירה Love של רקדנית להקת בת שבע, שרון אייל. "זו עבודה שמאד מדברת אליי, שאני מאוד נהנית לרקוד אותה", אומרת פז, "היא כמו אלו-וורה, משהו שמרכך ועושה את החיבור בין שתי הקצוות ליותר הומוגני".

פז. צריך משמעת גבוהה בכדי לשמור על המשכיות בעשייה

אחרי שעבדה עם הלהקות המובילות בעולם, פז חוזרת במידה רבה לנקודת ההתחלה. עם רקורד מרשים, שם של רקדנית מובילה בקנה מידה עולמי והזמנות למופעים בעולם, היא נדרשת להיאבק על מקומה בזירה המקומית. "זה קשה, צריך משמעת עצמית גבוהה מאוד לשמור על המשכיות בעשייה ועושים את זה באימון פיזי יומיומי", היא אומרת. היא שמחה לארח אנשים באולם החזרות שהיא שוכרת עבור שישים שקל לשעת עבודה. "קשה להיות לבד בסטודיו. קשה ליצור את הפרויקט הבא. כל הצד הלוגיסטי והכלכלי זה עניין די מסובך ולפעמים התחושה היא שאתה נלחם בטחנות רוח, הולך עם הראש בקיר. אין תקציבים, אין חללים לעבוד בהם, אבל איך אפשר להפסיק? כל עוד אני נהנית ומאותגרת, זה דוחף אותי קדימה. אני מופיעה המון באירופה ועכשיו אני שמחה להופיע עם הערב הזה סופסוף בארץ".

למה לקח כל כך הרבה זמן?

"כי כל כולו של הערב הוא הפקה עצמית, במימון עצמי. את מה שהרווחתי בהופעות בחו"ל השקעתי בהעלאת המופע בסוזן דלל".

צריך לומר שהמופע הזה לא היה קורה אילולא היו מזמינים ממך ערב עבודות בלוזס.

"נכון. הם נתנו לי את הדחיפה ואת העזרה הכספית ליצור את הערב ולהרים אותו. זה לא היה קורה אחרת".

"מגנוליה" היא עבודה די חודרנית שנוגעת בלא מעט שדים.

"מגנוליה זה פריחה וכמילה. זה עץ מאוד אסתטי וייחודי עם שורשים עמוקים. אני רואה בדמות שאני רוקדת קור ועוצמה, כיעור ויופי. זו עבודה מאד נשית ופיוטית. הכוריאוגרפיה היא לסימפוניה מספר 4 מאת מאהלר שמדברת על מוות לפני הכניסה לגן עדן. זו מוזיקה מאד מאתגרת, בומבסטית וגדושה".

לגבי "Habayta", את חזרת הביתה, אחרי שנים של ניתוק. זה הסיפור שלך?

"נייג'ל בנה סיפור חיים מתוך ראיונות שהוא ערך איתי במשך שבועיים. מדי יום היינו נפגשים לשעתיים של שיחות. את הראיונות הוא שזר בעבודה שהיא מאוד תיאטרלית ויוצאת מתוך הסיפור שלי, זה נכון. יש בעבודה הזו אמירה, עצבות וכאב מסוים אבל ביחד עם זה יש בה הומור. אני ממשיכה הלאה. האמת היא שהעבודה הזו היתה מעין תרפיה בשבילי. הרגשתי שאני עוברת תהליך בזכות אותן שיחות והטקסטים שנוצרו. היום זה בסדר לי, זה כבר לא כואב לי. אני לא מרגישה שזה כל כך אישי, זה יכול היה להיות סיפור של מישהי אחרת. אני מרגישה שגדלתי וצמחתי והתבגרתי או התקדמתי בחיים שלי. כל מה שאנחנו עוברים בחיים אני לוקחת את זה כחומרים שאפשר לעבוד איתם והם מפרים אותי והופכים לכלי ביטוי. קרלי קרלסון אמרה לי: זה רק עוד צלקת בלב, תשתמשי בזה, החומרים האלה יהפכו אותך לאמן טוב יותר אחרי זה. אני לא חושבת שכל אמן צריך לסבול כדי להיות אמן גדול, חלילה. אבל אין כמו ניסיון חיים. אנחנו לוקחים את החומרים האלה, מעבדים אותם ועושים עם זה משהו".

הגעת הביתה?

היום כן. אחרי שלוש שנים אני יכולה להגן שזה בית. לוקח זמן. 16 שנים לא הייתי פה והיו לי חיים מלאים מאד בשבדיה. היום אני בבית ובסדר לי, טוב לי".