זיכרון גורלי

בשנת 1814, לרוב הצרפתים נגמרה הסבלנות לנפוליאון בונאפארטה. מי שהיה קיסר כל יכול בצרפת ראה כיצד מכופפים את ידו בדרך לא ממש דמוקרטית ומאלצים אותו לחיות באי הקטן והשלו אלבה, שם יכול היה לפתוח בפרקטיקה של אזרח מודאג. אלא שהטמפרמנט שלו לא אפשר לו לפרוש מן החיים הפוליטיים.

בתחילת חודש מארס 1815 יצא מן האי יחד עם קומץ תומכים. העיתונים של פאריז כתבו, כי המפלצת עזבה את האי. כשחצה את האלפים והתומכים התרבו, כתבו העיתונים ש"מר בונאפארטה עושה את דרכו לארצנו ויש להישמר מפניו". ב–20 במארס, כשכוחותיו עומדים בשערי פאריז, היו הכותרות שונות בתכלית: "הקיסר הנערץ חוזר". ב–1815 איש טרם הגה את הטלויזיה, או את בנימין נתניהו, אבל מאז שובו של האזרח המודאג שלנו ממסעות הדילוגים להרצאות בארה"ב, משדרי החדשות והאקטואליה בשני הערוצים הולכים ונדמים לעיתונים של פעם.

משהו קרה לשיערו של מר נתניהו

הוא עומד מתחת לסמל של מלון קינג דיוויד בשמונה בערב ותרצו או לא תרצו, הסמל הזה הוא כתר מלכות והוא יושב לו בול מעל לראש. הוא מגייס חיוך ילדותי מתחטא מסויים – הטכניקה כרוכה בכיפוף קל של העורף וחיוך לא אל המצלמה, כי אם אל המיקרופון הנמוך ממנו – וזהו, הכל בסדר. הוא אומר שהוא השתנה, ומניחים לו: איש מבין עיתונאינו חדי הלשון לא לוחץ מדי לברר את מהות השינוי. עם זאת, צופים חדי עין יבחינו כי קרה משהו לשיערו של מר נתניהו. הוא נוקט כעת בטכניקה של הלוואה וחיסכון, וייתכן מאד כי השיער הכחיל מעט מרוב הרצאות. חוץ מזה, באמת ששום דבר לא השתנה.

הרטוריקה המרתקת של מר נתניהו עוברת מסך וכובשת באופן שמר ברק, על צעקותיו המתלהמות בקרב מחנה תומכיו העייפים, יכול רק לקנא בו. הבעייה היא, שגם עיתונאים נכבשים. איפה היית ומה עשית, אזרח מודאג? שואלים פעם ופעמיים, אבל התשובות לא ממש מספקות, ונדמה לי ששני הערוצים כאחד לא יטרחו עכשיו לממן כתבות תחקיר יקרות אודות מפעלות נתניהו ב–18 החודשים שבהם התאייד מן הזירה הציבורית.

מכשכשים בזנב

למחרת בבוקר, ההוכחות למפעלותיו החדשים של איש הטפלון כבר מוצקות עד כדי כך, שהזיכרון הטלוויזיוני המתקצר שלנו מוחק 18 חודשים. לימור לבנת, נערת המים הנצחית של מר נתניהו, מקריבה את מיתרי הקול שלה בכנסת לטובת הנסיון לפזר אותה. סליחה –זו לא לימור לבנת שפרקה את כל זעמה המתוקשר על מר נתניהו בשלהי ימי שלטונו הלא-כל-כך מוצלח? עובר עוד יום וסילבן שלום, איש שלא היו בפיו מלים טובות לומר על נתניהו גם כשלחצו אותו אל הקיר, מקבל את דין התנועה בטרם חרצה דין. עובדה: הוא חזר. הכל נשכח, הכל נסלח, ומעתה ואילך שוב איננו מצויים במשבר שלטוני עמוק אלא במשטר טלוויזיוני מנחם, שבו למר נתניהו יש תשובות מוכנות לכל שאלה פשוטה, וראייה אלטרנטיבית לחלוטין של מציאות חיינו בישראל.

מי שזוכר, זוכר גם שכל נאום של מר נתניהו בשנות שלטונו היה נאום בחירות. מי שסבור כי מר ברק נכשל בכל אשר עשה, מקבל עכשיו את המשנה הסדורה בפריים טיים: ברק גרם לקרע עם העולם הערבי. זוכרים שאף מנהיג ערבי לא רצה לדבר עם מר נתניהו אחרי ארועי מנהרת הכותל? זוכרים את הארועים? לא נראה שמר נתניהו זוכר או רוצה להזכיר אותם, ואף עיתונאי לא קם עדיין להוכיחו על קוצר הזכרון הזה. ברק אשם בכל תחלואי המצב דהיום: זוכרים שבתקופת שלטונו של מר נתניהו החל מיתון מדאיג? לא זוכרים? מר נתניהו לא יזכיר לכם, ובינתיים, שלושה ימים לאחר שובו המתוקשר, מרגע נחיתת המטוס ועד לבוקר גשום שבו התמודדותו היא עובדה מוגמרת, אף עיתונאי כלכלי חרוץ לא עשה את החשבון ולא הגיש לנו דיווח.

משהו בכריזמה העמוקה של מר נתניהו מפייס את כלב השמירה של הדמוקרטיה. במקום להתעמת עימו, הכלב מכשכש בזנב ורץ אחרי אדוניו באשר ילך. הצורך ביצירת אקשן טלוויזיוני בימים שבהם יריות על גילה כבר לא מחרידות צופים ממרבצם הנוח מול הקופסה מציב את בנימין נתניהו במקום הטוב ביותר שמועמד לראשות הממשלה יכול לחלום עליו. קבלו אותו: תמיד בפריים טיים, תמיד הודף שאלות מרגיזות, ואחרי שמקפלים את כל הציוד וחוזרים לרוממה או לאולפני גלובוס גרופ, כבר נהייה מאוחר לשאלה החשובה באמת: תגיד, מר נתניהו, אתה באמת מאמין שלכו-לם נמחק הזיכרון?