שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סופרת מלידה
    מהדורה חדשה בעברית של יומנה של אנה פרנק כוללת בין היתר גם דפים חדשים שהתגלו ותכנים שצונזרו. אריאנה מלמד תוהה האם לספר החשוב הזה יש עדיין מקום של כבוד בעידן שבו תעשיית זכרון השואה כוללת דיסקוטקים ליד אושוויץ
    היא ניתחה באיזמל חד וכושר כתיבה מדהים את חיי הנישואין של הוריה, ודעתה לא היתה נוחה מהם; היא כתבה שיומנה אינו מעניינם של בני המשפחה שלה. זהו עיקר התוכן של חמשת העמודים מיומנה של אנה פרנק שהתגלו ב-1998, ונוספו למהדורה המלאה של היומן יחד עם הדפים שצינזר אביה, אוטו פרנק,
    מן המהדורות הראשונות שראו אור אחרי המלחמה. את הצנזור הסביר לימים ברצונו שלא לפגוע באנשים חיים וב"מוניטין" של אנה. היו שם קצת יותר מדי פרטים על משחקי האהבה התמימים שלה, וקצת יותר מדי ניתוחים חדים של חיי הנישואין של אוטו פרנק. אז הנה "אנה פרנק, יומן", בתרגום חדש מהולנדית, של קרלה פרלשטיין, ובו מה שהושמט מן המהדורות הקודמות וגם הערות וביאורים קטנים לתועלת הדורות הבאים. האם יקראו?

     

    פעם, כשתעשיית זכרון השואה עוד לא כללה משרדי נסיעות וחיפוש דיסקוטקים ראויים לא רחוק מאושוויץ, כדי להתפרק קצת מן האימה, היומן הזה היה ציון-דרך הכרחי של אנשים צעירים שניסו להבין מהי אנושיות, כיצד חיים בתוך תופת, כיצד גם במחבוא ובאימה המתמדת אפשר לצחוק ולבכות ולהתבגר ולהתרגש ולשמוח ולכעוס ולחיות, ולאהוב את החיים בעוצמות שאנה פרנק תרגמה יפה כל כך למלים. היא היתה סופרת מלידה, והיא ידעה שהיא עתידה לספר את זכרונותיה לבני אדם שלא חיו כמוה, אחרי שהמלחמה תעבור מן העולם.

     

    בשידור רדיו אחד שמעה את שר החינוך ההולנדי ממליץ לאזרחים לתעד את ימיהם במלחמה. היא נדבקה באופטימיות של השידור ושכתבה יותר מ-300 עמודים מרשימותיה המקוריות ואחר כך המשיכה לתעד את היומיום במחבוא, עד ל-1 באוגוסט 1944, עד לתקוות שנסיון ההתנקשות בהיטלר עוררו בדיירי המחבוא, ועד לתקוותיה-שלה שאנשים יוכלו לראות גם את הצד הרציני השוכן ליד ה"עליצות המתפרצת, הלגלוג על כל דבר, החיוניות שלי ובעיקר היכולת שלי לראות את הצד הטוב של כל דבר". שלושה ימים אחרי הרשימה הזאת נחשפו דיירי המחבוא ונעצרו. משם הובלו ברכבת האחרונה שיצאה מווסטרבורק, מחנה המעצר ליהודי הולנד, אל התחנה האחרונה.

     

    "בתוכך אתה טהור"

    אני חוזרת אל היומן הזה פעם בכמה שנים, מפני שאני שייכת לדור שגדל על "אני מאמינה בטוב שבאדם", עם כל התסכול העמוק, המורבידי, שאמונה כזאת מעוררת כשחושבים על ימיה האחרונים של אנה פרנק, וכשמפנטזים מה היה עולה בגורל היומן לו החזיקה מעמד עוד חודש-חודשיים עד לשחרור. לו היתה מצליחה לשרוד רעב, בטיפוס, בקור המקפיא, בעינוי המתמשך, היתה היום בת 78. וסופרת נפלאה.

     

    בקריאה האחרונה, במהדורה החדשה הזאת שמילותיה העבריות עדכניות די הצורך לקסום לאנשים צעירים, היא נגלית שוב כמתעדת מעולה, כעלמה בוגרת משנותיה שכושר ההבחנה שלה בפרטי הפרטים של עולם המבוגרים עדיין מעורר השתאות, שיכולתה ליצור פורטרטים עשירים ורבגוניים של בני משפחתה, של עולם-הכלא שלה ושל עצמה עדיין מפליא.

     

    והרשימות לא איבדו דבר מן החיות שלהן, מן העומק והעליצות והכושר ליצור נחמות במקום שבו כבר אין כמעט תקווה. "כל עוד אתה יכול להביט בשמיים בלי פחד, אתה יודע שבתוכך אתה טהור", היא כותבת ברשימה שמיועדת לפטר, הנער שהיה לאהובה במחבוא. אבל גם "מה לעשות, יש בבני האדם דחף להרוס, להרוג, לרצוח ולהוציא זעם, וכל עוד לא תעבור האנושות כולה, בלי יוצא מן הכלל, תמורה גדולה – תשתולל המלחמה ותכרות ותהרוס שוב ושוב כל מה שנבנה", ברשימה אחת, חודש לפני שהיתה בת 15.

     

    האם ימשיכו לקרוא את הספר הזה? האם יש לו עדיין מקום של כבוד בהבניית הזכרון המוסדית והמתוכנתת שממלאת מטוסים בבני נוער ושולחת אותם לצפות בפורנוגרפיה של המוות, במסע גיבוש שהופך אותם למאמינים גדולים בנחיצותו של צבא חזק ובחסרונותיה של פיצה פולנית? האם לא נכון יותר לנסוע בעקבות הנערה החיה האחת הזאת עד לרגע האחרון, וללמוד ממנה ש"לקחי השואה" גדולים ועצומים ואוניברסליים יותר מכל צבא, וגם אנושיים ופשוטים יותר?

     

    אולי תרגום עדכני ומהדורה מלאה יסייעו מעט. אולי.

     

    "אנה פרנק, יומן", מהולנדית: קרלה פרלשטיין. דביר, 316 עמודים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים