בית המדרש "לפני ולפנים": שיעור גמרא ופירואט

בית מדרש. בית מדרש זה ספרים, מדפים מלאים בסדרות של מקורות ופרשנים. בית מדרש זה ספסלים ארוכים סביב שולחנות שעליהם לומדים. בית מדרש זה שיעורים בגמרא, תנ"ך והלכה. בית מדרש "לפני ולפנים" שבגוש עציון, המשלב תוכנית להכשרת מורים, הוא שונה מאוד.   

התלמידים בלפני ולפנים הם גברים בלבד. במסגרת הלימודים הם משתתפים במגוון סדנאות יצירה, בהן תנועה, אמנות, פיסול בחימר, תיפוף, דרמה, ולפעמים גם יושבים עם פסיכולוג לשיחות נפש. הגבר החדש, כך מתברר, לא עצר בשינקין - הנה הוא כאן, על הסטנדר (דוכן הלימוד).  

רפי ממן, אחד מתלמידי בית המדרש שמע על פעילותו כשהגיע לפני כשנתיים לסייע לתושבי גוש קטיף, לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה הם עבדו בזוגות, והיה צריך לעצום עיניים ולנוע כשבן הזוג שלך מתבונן בך ומשתלב בתנועה. הרגע שבו התגבר על מחסום הבושה, היה פריצת הבועה מבחינתו. "לבנים קשה יותר להיפתח בגלל התפיסה המוטעית שדתי צריך להיות בתוך מסגרת. היכולת לצאת מהמסגרת ולעשות מה שבא לי בתנועה, הוא לצאת מהתבנית, ולא לאפשר לגוף לתפוס את הצורה של הכיסא".

כמחנך לעתיד, ממן היה רוצה שהדברים שהוא לומד כעת יהיו חלק ממערכת החינוך, שכל תלמיד יחווה דרמה, ביטחון עצמי בעמידה מול קהל. "המטרה היא להשתחרר בגוף, ומתוך כך גם בנשמה", הוא מוסיף.

נתנאל הרשקופ, תלמיד נוסף בבית המדרש, בן 24 מעתניאל, מעיד כי דרך הסדנאות הוא לומד שפה חדשה, ו"מתחבר לילד שבו". הוא מדבר על הכלה, קבלה והזדהות - מושגים חדשים בשיח הגברי, ובוודאי שבשיח הישיבתי, הבנוי על אינטלקט ופיצוח של סוגייה. "עצם היצירה היא אמנם דבר חשוב, אבל מה שבאמת חשוב כאן זה היכולת לפגוש את האחר, לפתוח את עצמי לאפשרויות חדשות, להיות נוכח", אומר הרשקופ.

אילן בוכהולץ, פסיכולוג קליני שיקומי שמלווה את התוכנית, מספר על שינוי מדהים שעובר על התלמידים. "התלמידים הם אנשים שמחוברים לטקסטים ולמילים, ודרך הסדנאות בתנועה ובאמנות, הם פוגשים שפה שהם לא מכירים. מגלים שהגוף יכול לדבר ולפרש".

אז איזה אזור הוא הבעייתי ביותר אצל התלמידים הדתיים? אם תשאלו את אבי אסרף, רקדן והמורה לתנועה, זה האגן. "סביב האזור הזה בנו הרבה חומות, וכשצריך להניע אותו ולשהות בו, עולות תחושות גם של מיניות ומבוכה", הוא מסביר.

אסרף, שבא מהעולם החילוני, מספר על המפגש עם חבר'ה שגמרו צבא ולמדו לעשות פזצ"טות, שכעת נאלצים להתמודד עם עבודה מעודנת ולהפעיל רפרטואר של שרירים שלא הפעילו בחיים. לדבריו, בסופו של דבר, התלמידים מפתיעים אפילו את עצמם ולומדים מהר מאוד את שפת הריקוד, "אפילו שעד היום לא היה להם מקום לרקוד, חוץ מחתונות".

לדברי אסרף, המרחק בין שינקין לגוש עציון לא כל כך גדול. יותר מכך, המורה לריקוד אומר כי הדתיים לא צריכים ל"תדלק" כדי להגיע לאקסטזה. "בעבודה גופנית הם מגיעים למקומות יותר רחוקים כי ערוץ הדבקות אצלם פתוח", הוא משתמש בסלנג המקומי.

אז אם הבן חוזר מהישיבה התיכונית ונכנס לבית בפירואט, רק שתדעו ממי הוא למד.