עלייתו של המסך הקטן

בשנת 1968 עמדו חיי התרבות במדינת ישראל בפני טלטלה מסעירה - באיחור אופנתי של כמה עשרות שנים נכנעו לבסוף ראשי המדינה בפני כוחה של המודרנה והורו על הקמתו של ערוץ טלוויזיה ציבורי. כניסתו של השחקן הרכש החדש עוררה חששות לא מעטים וכן מספר נבואות זעם על השחתת נפשם הרכה של הצופים. ממה חששו החוששים? כמה מן התחזיות השחורות התממשו לבסוף? הצטרפו אלינו למסע בזמן אל ראשית ימי הטלוויזיה בארץ הקודש.

ב-20 בדצמבר רגעים מספר לפני תחילת שידוריה הסדירים של הטלוויזיה הישראלית פירסם עמנואל בר-קדמא, כתב "ידיעות אחרונות" כתבה מיוחדת, תחת הכותרת "מאחורי המסך הקטן", בה ניסה (בעזרת כמה אושיות תרבות ישראליות) לנבא את אשר צופן העתיד הטלוויזיוני. להלן קטעים נבחרים מכתבתו:

רובצים ואוכלים

קוו האופק של תל אביב הולך ומשנה את צורתו במהירות. את הקשת הבלתי מופרעת כמעט של גגות שטוחים, דוקרים לא רק בנייני הקומות ההולכים ומתרבים, אלא יער, שהוא ג'ונגל-בדרך, של אנטנות טלוויזיה. הערוץ הישראלי חי וקיים, מעתה, יומיום - ובעוד זמן מה, גם בשבתות ובחגים. הוא יוצא מקיום נסיוני לפעילות שוטפת. מקלט הטלוויזיה יעמוד, כנראה, בעתיד הנראה מאוד לעין, בכל חדר מגורים של דירה ישראלית.

"מהפכת הטלוויזיה", אשר עברה על אמריקה ואירופה בשלהי שנות הארבעים וראשית החמישים, הגיעה לישראל. לפני הנסיון שהצטבר בארצות שונות, אנו למדים שקיים מכנה משותף של "מה שעושה הטלוויזיה", אך גם קיימים קווי שוני בכל ארץ וארץ, בהתאם לתנאיה ולמנטליות של אוכלוסייתה. כמו כן, קיימות השפעות-ארעי והשפעות קבע של הטלוויזיה. ברם בדבר אחד אין ספק: הטלוויזיה מחוללת שינוי בכל תרבות הפנאי של האזרח. משתנה החלוקה בין בילויי פנים וחוץ - נוצר צורך באטרקציה מיוחדת, כדי לשלוף את האזרח מאצל חמימות טרקלינו, בו הוא יושב נינוח על כורסת הטלוויזיה שלו, אוכל את "מזון הטלוויזיה" שלו ורווה הנאה ממסך הטלוויזיה שלו.

בעולם כבר הספיקו, בתוקף 15-20 שנות הטלוויזיה שחלפו, להיווצר דפוסים. בארצות הטלוויזיה הוותיקות כבר נוצרו קני מידה קבועים למדי של איכות, האזרח להוט פחות להישאר בביתו - ויש איזון מסוים. זה מה שקרה בעולם הגדול. מה יקרה אצלנו? אין שום ספק, כפי שכבר מעידים סימנים ראשונים, שמחלת הטלוויזיה הראשונה תהיה לא פחות חזקה מאשר בעולם הגדול. האנשים, יושבים בבית. גם הטוב בסרטים מתקשה למלא את האולם ביום שיש בו טלוויזיה.

דאגה בתיאטרון

אולם, התיאטרון כבר חש בזאת? עדיין לא בחריפות. ברם, בטוחים מפעיליו, הוא עוד יחוש. מנכ"ל הקאמרי, מר ישעיהו ויינברג מניח, כי התהליך אצלנו ידמה לתהליך הכלל עולמי: הקסם הראשון של הטלוויזיה יפוג והקהל יחזור לחוויה התיאטרונית, שתהא חסרה לו. אך בעיניו של מר ויינברג ניצב סימן שאלה גדול, הנובע מההרכב החברתי של הקהל התיאטרוני שלנו, לעומת זה שבארצות אחרות. "במדינות המערב", אומר מר ויינברג, "הקהל התיאטרוני הוא מוגדר מאוד - שכבת הצווארונים הלבנים. השכבות הפרולטריות והזעיר-בורגניות אינן הולכות או הולכות מעט מאוד לתיאטרון. אצלנו, לעומת זאת, כולם הולכים לתיאטרון".

"ברור שחלק מקהל זה", מוסיף מנכ"ל הקאמרי, "ינתק, בשל הטלוויזיה, את קשריו עם התיאטרון. השאלה הגדולה היא - אם קהל זה יהיה בחוזרים אליו, בתום המהלומה הראשונה. רק לאחר שנחייה את הנסיון, נדע עם השפעת הטלוויזיה על התיאטרון היא קבועה או ארעית".

אנשי תיאטרון אחרים אופטימיים אפילו פחות ממר ויינברג. מה שיותר קשה הוא, שלתיאטרון אין מה לעשות בנידון, אמות המידה שלו הן נוקשות למדי, ואין בידיו שום כלי נשק יעילים להתמודד עם כלי כזה של תקשורת המונית. שום נשק מלבד - הצגות טובות ותקווה שיהיה בכוחן למשוך את הקהל.

מלחמת קיום

כפי שכבר כתבנו כאן, בעלי בתי הקולנוע יצטרכו לספוג מכה יותר יציבה. בשביל בעלי בתי הקולנוע שלנו במיוחד, תהיה המכה קשה יותר, משום שהם חיו עד כה במדינה, שבה נרשם במשך שנים רצופות, מתח הביקורים השנתי הגבוה ביותר בעולם. כל אזרח הלך, אם איננו טועים, בממוצע, כחמישים פעם בשנה לקולנוע. ובכן, גן העדן הזה נגמר. חלק מהם, שאינו יכול להתמודד על מיטב הסרטים ואולמותיו קטנים מכדי לצבור קהל ניכר, ייפול. אחרים - יצטרכו, פשוט להוריד את מתח הרווחים, להתחנף לקהל, ולהגיש סרטים טובים ושירותים מעולים.

פעילות נוספת שתצטמצם, תהיה זו של הפקת סרטים ישראלים. כמו בעולם הגדול, חלק גדול מהיוצרים ואמצעי הייצור הקולנועיים יעבור לטלוויזיה. אולפני הרצליה היו הגורם הראשון שעשו צעד זה. אנו נראה על המסך הקטן הרבה שחקנים, במאים, מוסיקאים, צלמים וטכנאים, שפעלו עד כה בתחום הקולנוע.

אולם, מי שיוסיף לעשות סרטים, יצטרך לתת את דעתו ברצינות על קיומה של הטלוויזיה. בעיניים תצטרכנה להיות מופנות, בראש ובראשונה, לשוק הבינלאומי. אם עד כה היה קשה לכסות, באמצעות השוק המקומי, למרות התמיכה הממשלתית, את הוצאות הייצור - מעתה ואילך, זה יהיה קשה כפליים. אם תעמוד הברירה בן סרט ישראלי גרוע בקולנוע וסרט בטלוויזיה - הם ישארו בבית. עד עכשיו היו כאלה "שעשו טובה" והלכו לראות גם סרט ישראלי לאו דווקא משובח, רק משום שהוא ישראלי. עתה ילכו פחות גם לסרט טוב. המסקנה, הוא חייב להיות לא רק טוב  לפי אמות מידה ישראליות, אלא מוקד עניין גם לשאינם ישראלים. כאן, כנראה, נלך יותר ויותר (אם לממשלה תהיה יותר תושיה לעניין זה יותר מבעבר) בתלם של קו-פרודקציות. אולם, בסופו של דבר, יפעל גם כאן חוק הסלקציה הטבעית: הכושלים יעלמו והטובים יישארו. רק מלחמת הקיום תהיה בזירה הרבה יותר קשה מעד עכשיו.

גורם נוסף שיצטרך לתת את הדעת על המשך קיומו בעידן הטלוויזיה הוא הבידור לסוגיו. חלק גדול מן הטלוויזיה יוקדש לבידור.

מועדוני הלילה והדיסקוטקים, המגישים ריקודים, סטריפטיז או בדרני חו"ל בלעדיים, בעלי כוח משיכה מיוחד, יסבלו פחות. אנשים יוסיפו ללכת לרקוד, לשתות ויסקי ולהכיר חתיכות. מה גם שאין לשער שהטלוויזיה תעלה מופעי חשפנות.

הבעיה העיקרית תעמוד בפני ערבי הראיונות, הקליידוסקופים, ערבי הכוכבים ושאר המופעים למיניהם. באלה - הטלוויזיה תתחרה ברצינות. מה יקרה עם כל זה - ימים יגידו. קרוב לוודאי שחלק ייעלם מהנוף, חלק יצטרף אל הטלוויזיה וחלק יפנה, כמו בעולם הגדול, אל מסגרת מועדון הלילה או לכל מסגרת קברטית אחרת.

על כל פנים, זמנים מעניינים עומדים בשער. כותב שורות אלה, למרות נסיונותיו להסביר מה יקרה לאמנויות החזות שלנו בשנים הקרובות - סקרן מאוד לראות כיצד באמת תראה התמונה.

"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן.