עדות שכולה רכילות
גלאון ניצחה, אבל אנחנו הפסדנו: פרסום הפרוטוקולים של וינוגרד כעת יפגע בחקר האמת
בנימוק של שקיפות וזכות הציבור לדעת, עתרה ח"כ זהבה גלאון לבג"ץ, ולבקשתה - חייב האחרון
את ועדת וינוגרד לפרסם עדויות שנגבו בדלתיים סגורות. הפוליטיקאית גלאון זכתה בבולטות ואפילו ניצחה ציבורית; אנחנו, לעומת זאת, הפסדנו. במקום לקדם את הערכים בהם היא מאמינה ודוגלת דרך הכנסת, בחרה גלאון ללכת לבג"ץ. בג"ץ החליט להתערב, ובכך כשל. כשל זה מאומץ כיום לניגוחו של בית-המשפט העליון, ולניסיון להגדיר מחדש את תפקידו בעולם פוליטי שאינו מוגדר דיו.
האמנם זכות הציבור לדעת מחייבת את פרסום העדויות? לא. מה לי שקיפות אם אני כציבור לא יכול לשקלל את כלל העדויות מקשה אחת ולהסיק מסקנות? זכות הציבור לדעת תבוא על סיפוקה לאחר שתסתיים עבודת הוועדה, ומסקנותיה ונימוקיה יפורסמו ברבים. עד אז, יש להניח לה לעשות את עבודתה.
מבקרי החלטת הבג"ץ טוענים כי פרסום העדויות עלול לפגוע בביטחון המדינה. נדמה לי שיש כאן היתממות גרידא: הרי ניתן להתגבר על כך בשיטת העיפרון הכחול - צנזורה של סעיפים בעייתיים. הבעיה עם טיעון זה היא שהכשל של מלחמת לבנון השנייה כל-כך גלוי, והאינפורמציה המוזרמת כל-כך מגוונת, עד כי הפגיעה בביטחון היא שולית. עוד טוענים המבקרים, כי הפרסום עלול לפגוע באמינותם של עדים ונחקרים בעתיד - אלה יחששו להבא להתבטא בחופשיות. האמנם? ידוע כי זכותו של הנחקר להשתמש בשירותיו של עורך-דין. זה מייעץ לו מה להגיד, מתי וכמה. כלום עדות שכזו אמינה יותר? האמינות נקבעת בסופו של דבר על-ידי חברי הוועדה, לאחר שמיעת העדויות וראיית המכלול. טענות אלו אינן ממן העניין, מה שמביא אותי ללב העניין.
פרסום העדויות, שנתבקש ואף אושר על-ידי בג"ץ, היה חלקי, ופרסום חלקי לא מסייע לי כציבור לשקול את המידע. אם כך, האם כדאי לפרסם את כל העדויות? בהחלט לא, בשל מערכת הציפיות שנקבעה. דיוני וינוגרד לא נקבעו מראש כפומביים. הציפייה של המוזמנים הייתה בהתאם, כך גם הציפייה של הציבור וכך גם הציפייה של חברי הוועדה. יתר על כן, שקלול העדויות מחייב ירידה לפרטים, והזירה הציבורית לא בנויה מטבע הדברים לעשות זאת. כיוון שכך, פרסום העדויות יהווה רכילות לשמה ויפגע בהליך הדיוני ובבירור האמת. התביעה לחרוץ דין עם השר שמעון פרס, בעקבות אמירותיו המזגזגות לכאורה, מלמדות כי לא בבירור האמת עסקינן - כי אם בעריפת ראשים.
בג"ץ טעה, אולם טעותו אינה עילה למתקפה גורפת נגדו. את חיצי הביקורת יש להפנות כלפי המערכת הפוליטית וחוסר היכולת שלה לפתור את בעיותיה.
הכותב הוא ד"ר לממשל ומשפט ציבורי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
