התשובה למחטף החרדי
דווקא החומרה שבמינוי הדיינים מעוררת תקווה לשילוב זרועות חוצה מגזרים, שבסופו תסוכל הגזירה וייבנה מודל אחר
מחטף מינוי הדיינים החרדיים לבתי הדין הרבניים לפני חג הפסח, עורר תגובות קשות בקרב הציבור הדתי כבחילוני. קבוצות אוכלוסייה אלו חשות שמדובר ב"תאונה" קטלנית בעלת השלכות חמורות על החברה הישראלית. דווקא חומרת הדברים מעוררת תקווה שניתן לנצל אירוע קשה זה להשעיית המינויים ולבניית מודל בעל תמיכה רחבה למינוי דיינים. תנאי לכך הוא הבנה בין נציגי זרמים שונים וארגונים דתיים (שלרוב, וגם בימים אלה, שורר ביניהם מתח המשתק כל שיתוף פעולה) כי הדברים הגיעו לכדי משבר ויש לשנותם לאלתר, מתוך נטילת אחריות כלפי הדורות הבאים.
המינוי השנוי במחלוקת לא היה אמור להפתיע. הכתובת הייתה על הקיר. מדובר במגמה מתמשכת של התבססות הגמוניה גברית-חרדית בחסות הגמוניה גברית-חילונית המחשקת את החרדים מתוך אינטרסים פוליטיים ברורים. יחסי קח-תן מפלגתיים, המוכרים לעייפה, פרי שגרה פוליטית ומסורת רבת-שנים. רק שכאן הפגיעה בנשים ובחלשים היא קשה ולא ניתנת לתיקון. כך נולד מצב בלתי מתקבל על הדעת: לנציגי 13%-10% מהאוכלוסייה הוענקה שליטה אבסולוטית בנושאי אישות של רוב האוכלוסייה היהודית במדינה. יתרה מזו, מדובר באנשים המנותקים כמעט לחלוטין מהוויית הרחוב הישראלי.
לא תמיד היו פני הדברים כך. משך דורות ישבו פוסקי ההלכה בתוך עמם, כחלק מקהילתם, והזדהו עם מצוקות הפרט ותלאותיו. זה היה בית גידול לפוסקים יצירתיים ומקוריים שהשכילו להשתמש במגוון הכלים שמעניקה ההלכה היהודית בבואם לפתור מצוקות שהובאו בפניהם. כוחו של הֵיתר שלט אז בכיפה, ולא איסור כלל-הלכתי קשוח ומנותק. הסמכתו של דיין לא הותנתה רק בידע תורני מקיף - לא פחות מכך נדרש המועמד ל"שימוש תלמידי חכמים". אדם הוסמך לדון רק לאחר ששימש שנים רבות בתפקידי עזר ולימוד אצל רבו. בשנות ההתמחות הפנים הדיין את רוח מסורת ההלכה, הרואה ערך-עליון בכבוד האדם ובצורך לפתור את מצוקותיו.
בישראל של היום שונים הדברים. הדיין הקשוב לקהילה הוחלף בזה שקבוצת ההתייחסות שלו היא עולם הישיבות - הדיין הוא תבנית נוף בית-מדרשו. את החשבון משלמות בעיקר נשים - חילוניות ודתיות. כולן עגונות בפוטנציה. החרדיות ממילא לא נצרכות לשירותי בתי הדין הרבניים - הן כפופות למערכת הבד"צים של העדה החרדית לגווניה.
לכאורה, נראה שנשים המחויבות להלכה נפגעות יותר. למי שבוחרות אחרת יש אלטרנטיבה בהעמדת חופה שלא במסגרת הרבנות. למעשה מדובר באשליה, שלא לומר מלכודת. הבעיה היא לא במתכונת החופה, אלא בהליכי הגירושין. אם בנישואי קפריסין ואם בנישואי יאיר לפיד - הדרך החוצה ובניית העתיד עוברות ברבנות. הקריאה לנשים חילוניות להדיר רגליהן מהרבנות מעוררת תמיהה כפולה: גם מתעלמת מסוגיית הגירושין ובניית קשר חדש וגם מטרפדת הזדמנות-פז לשיתוף פעולה נדיר ולחיזוק קואליציית הארגונים הפועלת שנים רבות. אם כבר מרד - אז רק מחאה חוצת גבולות תביא לפתרון ראוי.
מינוי הדיינים החרדיים נתפש כרגע כבכייה לדורות, אך יש לראות בו אירוע מכונן, שתפקידו: לזעוק ולעורר גורמים רדומים מרבצם לפעולה משותפת להשעיית המינויים, לחידוד מודעות להשלכות חברתיות-הלכתיות-תרבותיות גם אצל מי שמדירים רגליהם מנושאים כגון אלה, ולאיחוד כוחות לפעילות שתקרין על האקלים התרבותי-יהודי בישראל. סקרים מראים כי 75% מהציבור היהודי בישראל מגדירים עצמם כשומרי מסורת. לציבור רחב זה, וגם לציבור החילוני ה"מיליטנטי", יש לתת אפשרות להינשא (ולהתגרש) כדת משה וישראל מבלי לחוש כפופים לכפייה דתית, לפסיקות המפלות בין גברים לנשים ולמעמד של "חשודים מלכתחילה" בכל מגעיהם עם הרבנות.
זו גם בהזדמנות לנער את הדיון במעמד האשה בישראל ובפמיניזם, המצוי בנסיגה מתמדת. יש להתארגן יחד - נשים כגברים, אנשי מקצוע מתחומי המשפט וההלכה, נציגי האקדמיה, ממסד הרווחה ונציגי ציבור - ולפעול יחד לסיכול הגזירה. חבירה מסוג זה צריכה להיות רחבה דייה כדי לתבוע השעיית מינוי הדיינים, כמו גם ניסיון לנסח אמנה משותפת המציגה את ציפיות הציבור הדתי והחילוני מבתי הדין הרבניים ולהתאמתם לרוח הזמן. לחילופין, ניתן לדון באפשרות היורידית ובנכונות הציבורית להקים לבתי הדין הרבניים כמות שהם היום מערכת חלופית: ברוח ההלכה אך א-פוליטית, יושבת בתוך עמה, וקשובה לצרכי הזמן והאדם. מיד עם תום החג, מן הראוי להשאיר את המרור מאחור ולפתוח בהליכים שיממשו את היציאה משעבוד לחירות.
ד"ר לביא מרצה במחלקה למדע המדינה של אוניברסיטת בר-אילן
הפגנה נגד מינוי הדיינים
צילום: דודי ועקנין
מומלצים
