שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אז מי אתה, עזמי?
    רון לוינטל לא יתגעגע לבשארה, ש"העדיף להסתחבק עם בשאר". לעומתו משוכנע מג'די חלבי: "התקשורת הישראלית נפלה שוב בפח הסטריאוטיפים"
    רון לוינטל מג'די חלבי 

    רון לוינטל
    לכתו מאיתנו של עזמי בשארה, אם היא אכן נכונה, הינה בשורה טובה דווקא לערביי ישראל. לא משום שבשארה אינו ראוי לכהן בכנסת ולא משום שמדובר באישיות נחותה. ההיפך הוא הנכון: מזמן לא יצא מה"מגזר", כמו שאוהבים לכנות את ערביי ישראל, איש משכיל, ידען וחרוץ כמותו. לא איש נבער ומקומם בטיפשותו עמד לפנינו, אלא דווקא פילוסוף מחונן, חכם ומיטיב להתבטא ביותר משלוש שפות, רהוט עד להכעיס ומכעיס ברהיטות. החשיבות בלכתו של בשארה מהחיים הפוליטיים הישראליים, וחשוב לא פחות - מהפרלמנט הציוני, היא בכך שהפקיר את ערביי ישראל לטובת גחמות פוליטיות גבוהות מדי. כי זאת יש לדעת: את עזמי בשארה לא עניין הביוב הזורם בכפר ברא, לא בעיית העוני בכפר קרא, אלא מפגש לוהט עם נשיא סוריה, ראיון פרשני ב"אל ג'זירה" וקפיצה קטנה לעיר מדינה.

     

    בשארה שכח שהוא נשלח לכנסת על-ידי ערביי ישראל, אזרחי המדינה, שהם בעלי זכות ההצבעה. הם בחרו נציג כדי שיחוקק לטובתם, ייצג את עמדתם, ידבר בשמם ומי יודע, אולי - אינשאללה - גם ייכנס לתפקיד ביצועי כשר בממשלה הישראלית. שר הבינוי והשיכון לדוגמה, אשר יורה על הסדרת הבנייה הלא-חוקית בכפרים הערביים; שר הפנים, אשר ינסה לייעל את העיריות, גם הערביות, בהן - ואת זה מנסים כולם לא להגיד כבר חודשים שלמים מחשש של תווית גזענות - מתקיים שיא לא נורמלי של הלנות שכר. כן, כן, השביתה המדוברת של ההסתדרות נובעת בעיקרה מהלנות שכר של עובדי עירייה ערביים בעיריות, שבהן מוכתרים שונים מנהלים את הממשל המקומי בצורה חמולתית-משהו.

     

    ביוב זורם בלב כפר ערבי, כתוצאה מהזנחה של השלטון היהודי - זה הייעוד של בשארה וחבריו. לא הייהוד של ישראל אלא הייעוד שלהם עצמם היה אמור להובילם בפרלמנט. מניעת הקיטוב בין ערבים ליהודים, מלחמה על היותה של הערבית שפה רשמית, קרב על זכותם של הערבים לשרת בצה"ל או בגוף דומה במסגרת "שירות אזרחי" כדי לרוקן מתוכן את הטענה שבהיעדר חובות למדינה לא מגיעות לערבים זכויות. אדרבה - שיציעו לשרת וידרשו לקבל.

     

    אבל כל המלחמות הללו לא מעניינות את הח"כים הערבים. הם מפחדים להיות "משתפי פעולה". הם מייצגים פלסטינים, אבל לא את אלה שגרים כאן וחמושים בתעודות זהות כחולות, אלא את אלה שגרים במחנות פליטים בלבנון ובעזה, חמושים בג'יהאד לא רציונלי. בשארה מעדיף את ההסתחבקות עם בשאר אסד, כולל הרעש התקשורתי הנלווה וחקירות המשטרה ודרישות הסרת החסינות, מאשר מלחמה אמיתית, שבה הוא גם יכול לנצח, על השוויון במדינה, על דו-קיום ועל אחווה. בזמן המלחמה האחרונה, בער לו לשבח את חיזבאללה לדוגמה. לכן לא לוקחים אותו ואת חבריו כאופציה בעת הרכבת ממשלה. הם מתויגים "קיצוניים" ו"סהרוריים" ועושים שעות נוספות של מאמצים להוכיח כי אכן כאלה הם.

     

    זאת הטרגדיה של ערביי ישראל, שאיבדו כבר אמון במערכת הפוליטית, בדיוק כמו אחיהם היהודים. לאלה וגם לאלה אין ייצוג של ממש. הבעיות היומיומיות הטורדות אותם לא נענות על-ידי הח"כים היהודים, ולמרבה הצער - גם לא על-ידי אלה הערבים. אלה טרודים באמירות פוליטית של מאקרו, במאבק הפלסטיני-יהודי, ודי לזכור את עיסוקו ומעסיקו הקודם של ח"כ אחמד טיבי כדי להבין שלא, מצוקת הערבים מג'סר א-זרקא מניעה אותו, כי אם מצוקת הראיס ונתיניו.

     

    בשארה הוא מהחכמים והאינטלקטואלים שידעה הכנסת. הכריזמה שלו, נאומיו, עושר לשונו ונוכחותו מנעו מפעילים מקומיים, פשוטים ועממיים יותר, לחדור לתודעה הציבורית. לכתו, אם אכן זו מתוכננת, משאירה פתח לפעילים כאלה לצוץ ולנסות לשנות את תדמית הח"כים הערביים בזירה הציבורית הישראלית. היהודים והערבים זקוקים למנהיגות ערבית מקומית שטרודה בחיים היומיומיים של האזרח הערבי, ולא במצביאים ומדינאים שמתיימרים להיבחר על-ידי תושבי המדינה כדי להתבטא ולהיפגש עם אויביה. זה נעשה בשמם, אך מהיכרותי עם ערביי ישראל - לא מייצגם. יש ערבים שפויים, המעוניינים בשיפור חייהם, בניסיון דו-קיום, בהתכנסות פנימה אל לב הקונצנזוס הישראלי, ומחפשים נואשות מנהיגות שתיקח אותם לשם - לא לביקור תקשורתי ורווי התבטאויות אנטי-ישראלית בדמשק ובעמאן.

     

    חזור למעלה
    מג'די חלבי
    סיפורו של ח"כ עזמי בשארה הוא גם סיפורו של כלל המגזר הערבי בארץ, שתמיד נחשב חשוד עד שתוכח חפותו. כך נוהגים במדינת ישראל הדמוקרטית במיעוט: ברגע שמתפרסם מידע חלקי או מוטעה או חצי אמת אודות הערבים, ישר קופצים חברי-כנסת ומנסים לאמת את דעותיהם הקדומות. הם מגישים הצעות חוק שיגבילו את המיעוט הערבי ואת נבחריו, מדביקים תוויות כגון "בוגדים", "גיס חמישי" ו"שונאי ישראל".

     

    ההתלהמות של מחנה הימין סביב פרשת בשארה, כמו גם חרושת השמועות על בריחתו והתפטרותו הצפויה כביכול, רק מוכיחות שהחברה הישראלית עדיין אינה נותנת אימון במיעוט הערבי, שגם לו יש זכויות על הארץ הזאת.

     

    כאן המקום להבהיר: אינני מסכים עם דעותיו והשקפותיו של ד"ר עזמי בשארה. אולם אני מוכן להגן על זכותו להשמיע את גרסתו, במסגרת חופש הביטוי. לצערי הרב, התקשורת הישראלית נפלה גם הפעם בפח הסטריאוטיפים, והתייחסותה לפרשה לוקה שוב בחסר, בהמון אי-דיוקים ובקביעת עובדות שלא הוכחו מעולם. מאוד מצער שדווקא העיתונות הישראלית, שנחשבת לחוקרת וביקורתית, לא עוצרת לרגע ובודקת היטב את העובדות.

     

    בכל מה שנוגע לערבים, הימין הישראלי ניזון רק מהתקשורת. אין ניסיון אמיתי לברר באמת מהן העמדות הרווחות בקרב הציבור הזה, להקשיב לו, לבקר ביישוביו ללא פרובוקציות ולעמוד מקרוב על המצוקות ועל האמת. והתקשורת מצידה מזינה ומקצינה את השסע. החשדנות ותחושת הבוגדנות אינן מרפות מישראלים, כאשר באים לדון בסוגיית המיעוט הערבי. וכך, כל ערבי הוא פוטנציאל לבוגד ולמרגל ולמחבל מתאבד. אין אמון ואין תחושה של שותפות או דו-קיום בשלום.

     

    המיעוט הערבי, המואשם תמיד בהזדהות עם האויב, בתמיכה בטרור ובבגידה במדינה היהודית ובערכיה, לא חש זיקה להמנון או לדגל - ובצדק. הסמלים הללו מדברים על ערכים יהודיים וציוניים, ואילו הערבים אינם יכולים להתנתק משורשיהם הערביים-הפלסטיניים. למרות זאת, אין הם מהווים סיכון או "גיס חמישי". רוב רובה של החברה הערבית נאמן לערכיה ולתרבותה וחי בישראל מתוך בחירה, ולא בכפייה. את השתלבותם במדינה מונעת המדינה עצמה, שמציבה מכשולים ומערימה קשיים כתוצאה מדעות קדומות וחשדנות לא מוסברת. הניסיון עם העדה הדרוזית הערבית מוכיח שאפשר לחיות ביחד, אם רק רוצים.

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים