על שואה של אהבה ושאר פרות קדושות
היתה שם אהבה, לא יכול להיות שלא. איך הם עשו את זה? ועוד "בשביל הילדים". הוריי החזיקו מעמד 40 שנה. אי אפשר לתאר את זה אחרת אלא כ"החזקת מעמד". אני לא עברתי את השואה. לא הייתי שם, למרות שאני דור שני מובהק לסיוט ההוא. אני רוצה להאמין שאני אוהב אחרת
"אהבה זה כמו סמרטוט רצפה, בסוף הוא מתייבש וזורקים אותו לפח" - על הבסיס הזה חונכתי. אבא שלי חוזר בביטחון על המשפט הזה כבר שנים. במפגש בין סבא (שזה אבא שלי) לבין נכד (בני בן התשע) התנהלה ביניהם שיחה מרתקת בנושא. אבי ניסה לשכנע את בני שזו דרכו של העולם. נוצר שם קונפליקט עד שיצא עשן. בסופו של העימות הנכד ניצח, ובגדול, מזל שכך.
חמי לשעבר טען בעקשנות ש"כשנגמר הכסף, האהבה בורחת מהחלון", במקרה שלנו, של גרושתי ושלי, הוא צדק ללא ספק. לא הצלחנו "לעשות כסף", או לפחות לא מספיק. חוץ מזה, גרנו בבית עם הרבה חורים, היה קשה לעצור אותה מלברוח, את האהבה. לא באמת ניסינו.
איך אפשר לחיות ללא אהבה? מסתבר שאפשר, ויש הטוענים שאפילו טוב. טוב להם שכך.
רק בבגרותי המאוד מאוחרת גיליתי את אהבתי לאבי, תהליך ארוך ומסובך (פרויד וחבריו צדקו בגדול), זאת ללא ספק האהבה הכי מסובכת שהיתה לי עד היום, אולי מורכבת מקשיים אוביקטיביים.
את בני אני מגדל עם ביטויים גלויים של אהבה, אהבה גלויה לחיים, אהבה לעצמו, אהבה להוריו ואהבת האדם. אני דואג שהוא יראה ביטויים של אהבה מסביבו. לפעמים זה עם קשיים, עם עליות וירידות, מהלך שלם של התנסות.
אני לא עברתי את השואה, לא הייתי שם, למרות שאני דור שני מובהק לסיוט ההוא. אני רוצה להאמין שאני אוהב אחרת.
אבא שלי היה עֵד בגיל חמש לסצינה נוראה, בה תלו את דודו הקצב יחד עם הפרה שניסה להבריח לגטו. לא מסוגל לדמיין את הסצינה, זה בלתי נתפס בעיניי, אפילו לא בעיני רוחי. הוא כמעט לא דיבר על זה מעולם, רק הזכיר שזה היה.
פעם אחת, יצא ש"ישבנו על המחשב" (כך הוא קורא לזה) יחד. מצאתי בשבילו עדות בכתב מ"יד ושם" שנתן אבא שלו בשנות ה-50, על בני משפחה שניספו בשואה. המדפסת בשנת 2006 פלטה את כתב היד של סבי, מהמאה הקודמת. הוזכרה שם הסצינה עם הפרה. שתקתי.
אבא שלי היה מאוד מרוגש ונבוך, "לא ידעתי שהוא הלך ל'יד ושם' בכלל, בטח הייתי במילואים באותו יום". אבל זה היה רשום שם, מתועד בכתב היד של סבא שלי. אנחנו יושבים, בן ואב, ניצול השואה המקורית, וניצול ההמשך שלה, בוהים במכונה המודרנית הזאת פולטת עדות בכתב יד שניתנה 50 שנה קודם לכן, בלי ששנינו ידענו על קיומה.
רציתי לחבק אותו, לצערי לא הצלחתי
הרגשתי את אבא שלי כובש בכי עתיק של כאב בלתי נסבל. רציתי לחבק אותו, לצערי לא הצלחתי.
הכרתי אותו, את אבא של אבא שלי, זה שכתב בכתב ידו את עדותו לזוועה. פגשתי את הסבא הזה רק קצת כילד (אז מתו צעירים יותר, במיוחד אם היית בשואה). מצד אחד הוא מכר תרנגולות מתות (היתה לו קצביה), ומצד שני הוא גידל במרפסת עשרות ציפורי שיר, מכל הסוגים. סבא שלי אהב ציפורי שיר, לא יודע כלום על האהבה שלו לאשתו או לילדיו.
יכול להיות שפעם אהבו אחרת, רק בחדרי חדרים? איך הם עשו את זה? ועוד "בשביל הילדים". הוריי החזיקו מעמד 40 שנה. אי אפשר לתאר את זה אחרת אלא כ"החזקת מעמד".
אולי דווקא בגלל שהסמרטוט התייבש הוא החזיק מעמד יותר
בטח היתה שם אהבה, לא יכול להיות שלא, זה לא נתפס, לא ייתכן. או שאולי דווקא בגלל שהסמרטוט התייבש הוא החזיק מעמד יותר. צריך לבדוק מדעית אם סמרטוטים יבשים חזקים יותר מסמרטוטים רטובים. אני מדבר לא רק על ההורים שלי, אלא על חלק מדור שלם, זה שלפניי בתור, זה שבשבילו זמן הנישואים הוא באמת הנצח, עד שמתים.
במבט מסביב, יש לי מעט חברים שמחזיקים מעמד כזוג כבר הרבה שנים. אני מצליח להיזכר כרגע רק בשני זוגות שנראה ש"זה" חי ביניהם, יותר משני עשורים, כמעט דור שלם. זוג שראיתי אותם נוגעים, ראיתי אותם נשברים ומתחברים. שם אני מקנא. הכי מקנא שאפשר.
לא ראיתי מעולם את הוריי נוגעים זה בזה ברכוּת. זה עצוב בעיניי, העובדה שהם מנעו מאיתנו את הרגעים האלה של הביחד שלהם, חשפו אותנו רק לצדדים של החיכוך האינסופי, ל"קשיי היומיום". אולי הוא בכל זאת צדק, החם שלי לשעבר, כשאמר שהאהבה פורחת מהחלון כשנגמר הכסף?
לא, הוא לא צדק. היו לי תקופות עם יותר כסף או פחות, זה אף פעם לא תמך או הרס את האהבה. בכלל, אהבות לא יודעות לעוף מהחלון. כסף כן.
פגשתי לא מזמן גברת אחת שעוד לא התחתנה. בעיניה היא קצת מבוגרת. אשה מאוד מצחיקה. היא סיפרה על מישהי שהיא מכירה מהעבודה, בת גילנו, שהרוויחה באחרונה בעסקה נכונה שלושה מיליוני דולרים, רק לעצמה. קינאתי, רק לרגע. שלושה מיליוני דולרים. אפשר לקנות בזה חלונות כפולים עם בידוד כפול ונעילה דיגיטלית, שלא יברח לך כלום... אבל באותה נשימה היא אמרה - "וזה לא עשה אותה אפילו קצת יותר שמחה".
אסור היה להתרגש או להתגרש
הסבים שלי משני הצדדים היו קצבים, הרבה דורות לפני שעלו לכאן. הרבה דם ראיתי כנראה כילד במקררי הענק שלהם בעבודה. אבל אני זוכר בערגה שאצלם בבית, בקצה רמת גן, לא היתה טיפת דם אחת. היו ארוחות משפחתיות של פעם - לא היו קמים באמצע האוכל, צריך היה להתלבש יפה, להתנהג יפה, להתחתן, לעשות ילדים, אסור היה להתרגש או להתגרש. אמנם אף אחד לא חיבק או ליטף את השני, אבל בכל זאת זה זכור לי כמשהו חם ומרגש.
לא דיברו על אהבה בבית או במשפחה סביבי, לא ראו אז סרטים עם נגיעות, לא נחשפו לפרסומות עם חיבוקים לוהטים. אז מאיפה אתה אמור לדעת על זה? זה בטח לא עניין גנטי, לא זכור לי שקראתי שבודדו את הגֵן של האהבה.
מתי כבר יבודדו את זה, יסנתזו את זה, יאפשרו לנו לבלוע כדור שמסדר את הרגשות לפי צבע. בא לך לאהוב? קח אחד אדום. לא משנה מאיזה מוצא אתה, איפה למדת או מה ראית כילד, אפילו לא משנה אם יש לך או אין הסכם ממון - קח כדור אדום והכל מסודר.
פעם גם לא התגרשו, כמעט שלא. אולי זה אומר משהו על איך שאהבו, בלי לקחת סיכונים מיותרים, מסודר, עם חוקים חברתיים ברורים, אהבה מסודרת, ללא פתח יציאה ברור.
לפנייה לכתב/ת 
תלו את הדוד הקצב יחד עם הפרה שניסה להבריח לגטו
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
