שירת החיים
"לא ויתרתי על המוזיקה והיא הצילה את חיי", אומר חיים רפאל, יליד סלוניקי ששרד את השואה לאחר שאיבד את כל משפחתו. היום הוא מספר לבני נוער ולחיילים על קורותיו, כדי שלא ישכחו את מה שהיה שם, ולא מפסיק לנגן
"איסקריטו אסטה אין לה פאלמה לו קי וה אה פאסאר לה אלמה" - "על כף היד יש רשימה של מה שיעבור על הנשמה", אומר פתגם בלדינו. אצל חיים רפאל, יליד סלוניקי, יוון, גורל הנשמה נצרב דווקא על הזרוע. אותה זרוע, שמוספרה באושוויץ-בירקנאו, מספרת יותר מכל מה עבר על הנשמה של רפאל. אם מצליחים להתיק את המבט מהמספר הכחול וגולשים מעט מטה במורד הזרוע מתגלה כף יד מחוספסת שנוהגת כבר שנים ארוכות לברור בקפידה סחורות משובחות במעדנייה המפורסמת שהקים ברחוב לוינסקי. את המעדנייה אותה מנהלים כעת שלושה דורות למשפחת רפאל. אושר גדול לרפאל, שריד לקהילה ש-98% מבניה הושמדו בשואה ונצר למשפחה שרובה ככולה נספתה בפולין.
אבל יד הסוחר שלו מכילה גם קווים אחרים, רכים, שמוצאים ביטוי בנגינה. כי התשוקה הגדולה של רפאל נוסף על תשוקתו לחיים היא המוזיקה. והשילוב הזה בין רצון עז לחיות, אינסטינקטים של עסקן וההתעקשות לשיר ולנגן בכל מצב הוא שהביא בסופו של דבר להישרדותו. "דאמי מזל אי איצ'אמי אל מאר" - "תן לי מזל וזרוק אותי לים", כך מתנגן פתגם אחר בלדינו. לדבריו רק המזל הוא שהאיר לו פנים באפלה ההיא "וגם גנבתי הרבה. הייתי טוב בזה". לא היתה דרך אחרת לשרוד שם. אז הוא גנב, ניגן ושר.
"לא ויתרתי על המוזיקה"
מהבית הוא הגיע לאושוויץ מצויד בשירי לדינו, אופרטות יווניות וזמירות שנהג לשיר כנער מקהלה בבית הכנסת "סניורה פאקימה" בסלוניקי. הרבה תקוות הוא תלה באקורדיון הקטן שלו, ששרד נסיעה ממושכת של ימים ברכבת מיוון לפולין, אבל נעלם ברגע שרפאל, אז בן 17, נחת על הרמפה המפורסמת. כשנשלח לעבוד עם אביו בבוּנה, אחד ממחנות הלוויין של אושוויץ, הוא נתקל בתזמורת של אסירים.
"ניסיתי להתקבל לתזמורת אבל לא עברתי את הבחינה". הוא אומר, "ובכל זאת לא ויתרתי על המוזיקה והיא הצילה את חיי. יום אחד קצין אס.אס ניסה לנגן במפוחית ללא הצלחה. ביקשתי ממנו את הכלי וניגנתי עבורו. זה גרם לקצין להורות לפקודיו להפסיק להכות את אבי. אבי לא האמין ש'המשרוקית הזאת' הצילה אותנו. אחר כך איבדתי את אבי והשתמשתי במוזיקה כדי לקבל מזון. עברתי מבלוק לבלוק עם איטלקי אחד שידע לשיר. לאסירים הפולנים היתה מכסת מזון גדולה יותר והם קראו לעברנו 'הנה האיטלקי המזמר' וזרקו לנו לחם".
אחרי שטולטל בשלג בין מספר מחנות, הגיע למחנה פלוסנבורג שם "את מנת המרק הדליל שקיבלנו היינו מחממים על גחלים שהיו פעם גופות. איבדנו צלם אנוש ונעשינו חיות, אחרת איך אפשר להסביר דבר כזה?". מהמחנה הזה ברח ואז נתפס והועבר לבוכנוואלד. "בוכנוואלד הופצץ בלי הרף מהאוויר לכן החליטו להעביר אותנו משם. במשך 14 יום נסענו ברכבת לטרייזינשטט. 14 יום בלי אוכל. היה איתנו רופא ברכבת וכל יום שאלו אותו: 'ד"ר, כמה זמן יכול אדם לחיות בלי אוכל'? וכל פעם הוא נתן תשובה, עד שבאחד הימים הד"ר בעצמו מת. באמצע הדרך כמה מאיתנו הבחינו בסוס ירוי, התנפלו עליו ופשוט קרעו ממנו את הבשר. תוך דקות לא נותר ממנו דבר. רוב הנוסעים לא שרדו את המסע הנורא הזה. כשהגעתי לטרייזינשטט חליתי וכעבור כמה ימים, כששוחררנו, לא הייתי בהכרה ליהנות מהרגע. שם הכרתי את אשתי אסתר".
אסתר היא ילידת קורפו שניצלה גם היא מאושוויץ-בירקנאו. השניים דבקו זה בזו ולא נפרדו מאז. אחרי שיבה למודת אכזבות ליוון ("אסתר סירבה לחזור לקורפו, בבית שלי בסלוניקי גרו זרים") הם עלו לארץ וגיבשו סביבם חבורת חברים כדי לאלחש את כאבי היתמות. "חבורה של ניצולי שואה מיוון. היינו מתאספים בשבת, שרים ביוונית ובלדינו ומנגנים. סיכמנו בינינו שאם אחד השכנים יזמין משטרה, נספר לשוטרים שהיום בדיוק הוא יום השחרור שלנו מהמחנות. וזה תמיד עבד".
אנשי ים ועבודה
"איל קי נאדה קירי טודו לי סוברה" - "המסתפק במועט הכל מספיק לו". חיים רפאל הקים את המעדנייה והסתפק במוזיקה כתחביב. ידידות שפיתח עם יצחק נבון הובילה לפגישה עם המוזיקולוג משה קוך שביקש לשמוע את החבר'ה היוונים מהמחנות שרים ומנגנים. למרות טענת היוונים שהם "אנשי עבודה ששרים, מפני שהמוזיקה היא חלק מהחיים", הפגישה הזאת הובילה להקמת מקהלה פעילה. החומרים העממיים עובדו הותאמו על ידי קוך לבמה. רפאל: "זה היה מרגש. אנחנו היוונים, אנשי ים ועבודה, שסבלנו כל כך במחנות, הופענו על במות בתל אביב ובבית הנשיא בירושלים, כדי לספר את הסיפור של הקהילה שלנו. היום רוב החברים כבר אינם".
כשאני מבקשת לראות את האקורדיון שמלווה אותו חיים מסרב בנימוס ובזווית עיניו ניקוות דמעות. רגע אחרי כן הוא מתאושש, מתיישב ליד האורגן, שר ומנגן. אסתר לא יכולה לדבר יותר היום, ובטח שלא לשיר, למרות שהיא נחשבה לזמרת מוכשרת במיוחד. היא כילתה את מצבוריה הנפשיים מול חיילים בצריפין בפניהם סיפרו השניים את סיפורם באותו בוקר, וכעת היא מתאוששת משיטפון הזיכרונות. ביומיום, השניים חברים בחבורת זמר של פנסיונרים בשוהם, היישוב בו הם מתגוררים. "זו מקהלה שלא קשורה לשואה" אסתר מקפידה להדגיש.
חיים הוא הרוח שבמפרשי ספינת ההנצחה הפרטית של השניים, שמרבים להרצות ולשיר בפני כל מי שמוכן להקשיב. בני הזוג נסעו עשרות פעמים לפולין עם תלמידים, תמיד עם האקורדיון. גם לקפריסין נסעו פעמיים, כשהם מנצלים את ידיעת השפה היוונית כדי להעיד בפני הקפריסאים. ב-1992 חיים זכה להדליק משואה בטקס יום השואה הממלכתי. בשבוע שלפני יום השואה הם עמוסים בהזמנות לבוא ולדבר מול מלקטי זיכרונות. "קשה להספיק הכל", אומרת אסתר. "חבל רק שכולם נזכרים בנו רגע לפני יום השואה".
