בג"ץ מפחד מוינוגרד
חשש מפגיעה במונופול על הדיון הציבורי הוא כנראה הסיבה ל"אש הידידותית", שירו השופטים לעבר הוועדה הממשלתית
קשה להבין וקשה לקבל את מידת מעורבותו של בג"ץ בפעילותה השוטפת של ועדת וינוגרד. העיסוק הציבורי והמשפטי סביב פרסום העדויות חורג מכל פרופורציה, מכביד על הוועדה במילוי תפקידה המרכזי ועלול להכשילה בלי סיבה אמיתית כלשהי.
פרוטוקולים מרכזיים עוד לפני דו"ח הביניים. בעניין זה בג"ץ לא היה צריך להתערב כלל, שכן כאמור, הוא עצמו הורה שהפרסום ייעשה לפני הדו"ח הסופי. בדרך כלל נמנע בית-המשפט העליון מהתערבות בהחלטות ביניים במשפטים רגילים, המצויים בפיקוחו כבית-משפט לערעורים; קל וחומר שעליו להימנע מהתערבות בהחלטות ביניים של גורמים שלטוניים ומעין-שיפוטיים, עליהם הוא מפקח רק פיקוח-על. כל התערבות כזו - ודאי התעבות כה מתוקשרת המלווה בהערות חריפות - עלולה לפגוע ביכולתה של הוועדה למלא את תפקידה העיקרי ובאמון הציבור בה.
כבר מראשית דרכה התבונן בג"ץ על הוועדה בעיניים צרות. על חודו של קול (חמישה מול ארבעה) לא פסל את הקמתה. המיעוט הגדול מפתיע, שכן לא היה כל פגם חוקי במינוי או בהרכב הוועדה, שאיש מחבריה - כולם מוכרים ומכובדים, בראשם שופט בדימוס - לא יכול להיחשד כעושה דברו של השלטון. העדויות, הם החליטו, יישמעו בדלתיים סגורות. זוהי החלטה סבירה, שתואמת את הדרך בה נהגו ועדות אגרנט (מלחמת יום כיפור) ושמגר (רצח רבין) וכן את הנוהג בבתי-משפט הדנים בעבירות ביטחון למיניהן. הסיכון של דליפת סודות מדינה מצדיק זהירות יתרה, ולפיכך, על פי רוב, אין נוהגים בתי-משפט לערעורים להתערב בהחלטה על דלתיים סגורות.
משהוחלט על דלתיים סגורות, התעוררה סוגיית פרסום הפרוטוקולים באופן חלקי. בית-המשפט העליון קבע כי אלה יפורסמו "זמן סביר לפני פרסום הדו"ח הסופי". נוסחה זו מאפשרת לוועדה מרחב פעולה גדול בהחלטה מה לפרסם, ואף לדחות את העיון בסוגיות הקשורות לפרסום עד לאחר דו"ח הביניים (שבו ממוקד מטבע הדברים העניין הציבורי). בדרך כלל, גורם שיפוטי אינו יושב בעצמו על כל הפרוטוקולים ומחליט מה יפורסם; הוא מבקש את התייחסות הצדדים ומכריע ביניהם. פרט לענייני ביטחון, יש לשקול משתנים נוספים: פגיעה ביחסי החוץ, הגנה על דרך עבודת הממשלה (שהפרוטוקולים שלה חסויים), הגנה על כבודם של עדים (שפרסום חלקי של דבריהם עלול לפגוע בהם), הגנה על דרך פעולתה של הוועדה וועדות דומות בעתיד (שכן כל החלטה תשמש בעתיד כתקדים) - אלה עניינים כבדי משקל, והציפייה שיוכרעו במהירות וכלאחר יד אינה במקומה. הלחץ שהפעיל בג"ץ על הוועדה בעניין זה, לא היה מוצדק. ברור שהמחיר שנשלם על חשיפה שגויה גבוה מזה של עיכוב מסוים בפרסום פרוטוקולים לא-סודיים.
המהומה הגדולה התעוררה סביב שאלה שלישית, והיא הדרישה לפרסם
הנזיפה של בייניש
דורשת לוח זמנים
אבירם זינו
בחריפות חסרת תקדים תקפה נשיאת בית-המשפט העליון את עיכוב הפרסום: "אנחנו לא רוצים את עמדת הוועדה, היא כבר הוכרעה. אנחנו רוצים לו"ז"
לגופו של עניין, קשה להבין על מה הסערה. אכן, הוועדה התכוונה לפרסם שלושה פרוטוקולים מרכזיים בהקדם, ואף הודיעה על כך לבג"ץ. היא החליטה לבחון את העניין מחדש לאחר פרסום דו"ח הביניים ולפני הדו"ח הסופי, ורק אז להחליט איך ומה לפרסם. מכל הסיבות שהציגה, די באחת: בדיקת הפרוטוקולים מחייבת זמן ומאמץ, והיא תדחה את השלמת דו"ח הביניים. בסופו של דבר, תפקידה המרכזי של הוועדה הוא לפרסם דו"ח על מלחמת לבנון השנייה במהירות האפשרית. אם היא רואה בפרסום מכשול ללוח הזמנים שלה, מדוע להפריע לה?
אש ידידותית על הוועדה
הוועדה התחרטה. היא עשתה כן כי סברה שהפרסום יוצר הטעיה באשר לתוכן עדויות מסוימות, ובכך פוגע גם בכבודם של עדים ובמעמדה הציבורי שלה. מה הפסול בכך? האם אין לגורם שלטוני סמכות לשנות את החלטותיו מעת לעת ולתקן את החלטותיו? וגם אם השינוי אינו מוצדק (אליבא דבג"ץ), במה נפגע אינטרס ציבורי חשוב כלשהו, אם הוועדה תדחה את עיונה בכך בכמה שבועות? במקום לעורר מהומה גדולה, יכול היה בג"ץ לדחות את העתידה, בנימוק שטרם הגיע המועד המתאים לפרסום. כך היה מאפשר לוועדה להשלים את דו"ח הביניים החשוב כל-כך. אבל במקום גישה זהירה ומתונה, נפתחה "אש ידידותית" על נציגי הוועדה. בית-המשפט זיהה פגיעה בהתחייבות שקיבל מן הפרקליטות - ושיחרר את הניצרה.המחיר של "ירי כוחותינו על כוחותינו" הוא שאנחנו, הציבור, מפסידים. זהו המקרה גם הפעם. בג"ץ ירה על הוועדה, ובמקום שזו תגיע לדו"ח הביניים על מי מנוחות (ככל האפשר) - היא מגיעה אליו חבולה, ללא כל סיבה מהותית. אילו היה מדובר במשפט פלילי רגיל, קרוב לוודאי שבית-המשפט העליון היה נמנע מכל התערבות בהחלטותיו כל עוד לא הסתיים המשפט, גם אם הדלתיים היו נסגרות לחלוטין וגם אם היה נמנע פרסום כלשהו. מדוע לא לנהוג כך לגבי ועדה ממשלתית, המבצעת תפקיד מעין-שיפוטי, ובפרט כשמדובר בנושא כה רגיש?
עיון בפרשה מעורר חשש, שהמאבק האמיתי אינו על פרסום הפרוטוקולים, כי אם
על מינוי ועדת הבדיקה הממשלתית מלכתחילה. ההבדל העיקרי בינה לבין ועדת חקירה ממלכתית הוא בגורם הממנה את ראש הוועדה ואת חבריה. אפשר שחששו של בית-המשפט העליון הוא דווקא מהצלחתה של הוועדה להוציא תחת ידה דו"ח, שיתקבל על-ידי הציבור והמערכת הפוליטית. הצלחה שכזאת עשויה ללמד שיש מסלול ציבורי לגיטימי מקביל לבית-המשפט העליון, כמי שממנה ועדות חקירה ממלכתיות; שאפשר להגיע להכרעות קשות גם מחוץ לבית-המשפט.
בפוליטיקה של המשפט, קיום מסלול מקביל שכזה נתפש כהחלשתה של הרשות השופטת, ולכן ראוי להילחם בו. לכן, אפשר שמאחורי הגישה הדווקנית כלפי ועדת וינוגרד, עומד החשש מפני היווצרות מוקד כוח עצמאי ובלתי תלוי בבית-המשפט העליון, שיכריע בשאלות ציבוריות. החשש הזה, מפגיעה במונופול של בג"ץ על הדיון הציבורי הרחב, הוא שמלבה את המאבק המרכזי בפוליטיקה (הכוחנית) של המשפט בעשרים השנים האחרונות.
עו"ד ארד-אילון מתמחה במשפט פלילי ומשמש יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
