האג'נדה הלא-חברתית
לפי הרקורד העלוב של שני עשורים, שוב תיכשל הממשלה במלחמת החורמה שהכריזה על העוני, כלומר על עצמה
נפל דבר בישראל.
לשמוע ולא להאמין. לאחר שהורגלנו להאמין שהאחריות לטיפול בעוני נמצאת בידם של שועי הארץ כמו גאידמק ודומיו, אנו מתבשרים שהממשלה מאמצת "אג'נדה חברתית", תוכנית רב-שנתית למלחמה בעוני. זו לא עוד תוכנית מיני רבות וזו לא עוד מחווה סימבולית, אומר ראש הממשלה; זוהי תוכנית שאפתנית עם יעדים מוגדרים ומדידים.
המגזר העסקי מאשר לשאר הציבור: בעוד שעל הראשון מורעפות הטבות למכביר, על האחרון מוטלות סנקציות הולכות ונוקשות. במיוחד על ציבור השכירים. כך לדוגמה, בעוד שמס החברות ירד בשני העשורים מ-61 אחוז ל-36 אחוז, קוצצו בשנים האחרונות התקציבים במשרדים החברתיים כגון בריאות וחינוך, והופעלה מדיניות נוקשה הפוגעת אנושות בקצבאות ביטוח לאומי. לא רק זאת, בעידודה הישיר של ממשלת ישראל נוצרו תנאים להעסקה של עובדים בתנאים מחפירים: לא עוד זכויות סוציאליות ולא עוד הגנה מקצועית.
כאשר הממשלה מכריזה על מלחמה, אנו מיד חושבים על אויבים חיצוניים, משהו כמו חיזבאללה או חמאס. כך גם אנו נוטים לחשוב כאשר היא מכריזה מלחמה על העוני. אך אלה שמצויים בנושא ומכירים את תופעת העוני יודעים שמחשבה זו, בטעות יסודה. העוני אינו אויב חיצוני, הוא אינו אסון טבע ולא גזירה משמיים. אין לראות בעוני תופעה המשולה לשיטפונות בלתי-צפויים ולרעידות אדמה בלתי-חזויות - הוא מעשה יד אדם. למעשה הוא פועל יוצא של מדיניות של ממשלות - אותן ממשלות שמכריזות מעת לעת על מלחמה בעוני. כלומר, כאשר הן מכריזות מלחמה על העוני הן מכריזות למעשה מלחמה על עצמן.
הממשלה צריכה להכריז מלחמה על עצמה משום שהיא נושאת באחריות המרכזית לצמיחת שיעורי העוני ולגידול בפערים בין עשירים לעניים בישראל בשני העשורים האחרונים. הסיבה נעוצה בתפישה רווחת בקרב המנהיגות הפוליטית והכלכלית, המדמה את המשק למפעל שכל מעייניו צריכים להיות נתונים לצמיחה ולרווחים.
תפישה זו, המוצאת ביטוי במדינות אחרות רבות, גורסת יחס שונה כלפי
זה ייתכן, זה אפשרי
הפעם, בלי ציניות
סבר פלוצקר
היעדים שהוצגו בתוכנית הכלכלית אינם בשמיים. ואם זה יצליח, כולנו נרוויח
ההצדקה, הניתנת לפגיעה ברשת הביטחון של האזרחים ובהרעת התנאים הסוציאליים של העובדים, היא שנדיבות הממשלה בתחומים אלה מעודדת רבים מהם לצאת ממעגלי העבודה. קפיצת היד של הממשלה נתפש מאידך כתהליך גמילה כואב אך הכרחי של העניים מעטיניה. אם יש עוני בישראל, קובעת תפישה זו, הוא תוצר של חוסר המוטיבציה של העניים לעבוד ושל חוסר רצונם לתרום.
אבל המופרכות של עמדה זו גלויה כעת לכל. העוני אינו נחלתם הבלעדית של אלה הנמצאים מחוץ למעגלי העבודה. והעובדות מדברות בעד עצמן: 50% מהשכירים בישראל משתכרים שכר מינימום, ושליש מהמשפחות משתכרות פחות מרמת קו העוני. בניגוד אם כן לטענות השחוקות, כי העוני הוא עונש ראוי לחסרי מוטיבציה ויוזמה, אנו רואים שהעבודה אינה תמיד מכבדת את בעליה, לפחות כאשר היא באה לביטוי בתלוש המשכורת ההולך ומצטמק. אנו צופים בהתחזקותה של תופעה מקוממת של עובדים עניים.
עבדי קבלן
אך לא רק זאת. נראה שממשלת ישראל ניצבת בראש הרשימה של אלה הדוחקים את העובדים אל מתחת לקו העוני. זאת יש לזכור: לא זו בלבד שהממשלה אינה מגבילה את פעולתן של חברות כוח-אדם, אלא שהיא הפכה למעסיקה הגדולה ביותר של עובדים דרך חברות אלו. ולמי שאינו יודע, העסקה באופן זה נועדה לחסוך הוצאות למקבל השירות. עובדים אלה מקבלים שכר מינימום ואינם זכאים לזכויות סוציאליות משמעותיות.בהינתן העובדה שלממשלה תפקיד מרכזי בגידול של שיעורי העוני והפערים החברתיים, קשה לצאת מעודד מההצהרות של ראש הממשלה, כי מטרתה של התוכנית היא להכניס 92 אלף איש בגילאי 64-24 למעגל התעסוקה, ולהגדיל בשיעור של 1% במועסקים בממוצע בכל אחת משלוש השנים הבאות. מתגנב החשש שהמטרה היא לחסוך בהוצאה הממשלתית על קצבאות סוציאליות ולהגדיל את רווחיותו של המגזר העסקי, וזאת כדי שהמפעל המכונה "המשק הישראלי" יצמח בקצב גדול יותר והרווחיות שלו תגדל - על חשבון מועסקיו. רמז לבאות נמצא בדבריו של אולמרט, שקבע כי "המפתח לצמצום העוני הוא גידול הצמיחה".
עד כה, יחסי הגומלין בין צמיחה לעוני היו הפוכים: לצמיחה המרשימה של המשק נלוו תהליכי התרוששות מואצים של רבים בחברה הישראלית. וכך, למרות שהמשק הישראלי נהנה בשנים האחרונות משיעורי צמיחה מהגדולים בעולם המערבי, ורשם גידול ניכר בשיעורי ההכנסה השנתית הממוצעת לנפש - קרוב ל-18 אלף דולר - שיעורי העוני הלכו והאמירו. הפער בין עשירים לעניים הוא הגדול ביותר בעולם המערבי, ומספר הילדים החיים מתחת לקו גם הוא הגבוה בעולם המערבי.
האם ה"אג'נדה החברתית" שעליה הכריז ראש הממשלה תביא לשינוי ביחסי הגומלין בין צמיחה לבין ממדי העוני? האם היא תקטין את הפערים בחברה הישראלית? אם לשפוט על פי הרקורד העלוב של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, עולה החשש כי מה שהיה הוא שיהיה. צפוי כי הממשלה תיכשל במלחמת החורמה שהיא הכריזה על עצמה.
פרופ' יונה מרצה וחוקר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכון ון-ליר בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
