יום הולדת שמח לבני המת

"אני עושה הכל עם הבן שלי. קמה בבוקר ואומרת לו בוקר טוב, מדברת איתו, נכנסת אליו לחדר ואומרת שלום. למרות שעברתי דירה, העברתי הכל לחדר שלו, כמו שהיה. לפני יום ההולדת שלו סיפרתי לחברה שלי ולאחותי שנעשה לו מסיבה. הן הגיבו: די, הוא כבר לא קיים. מה את עושה לו יום הולדת? הן לא מבינות. זה כאילו קטעו לי איבר בגוף".

יואב דורון ז"ל עדיין חי מאוד עבור אמו, אסתר, למרות שנהרג בעת שירותו הצבאי בחברון לפני 4 שנים. היא איננה האם השכולה היחידה שמנהגי האבלות שלה "מוזרים" עבור הסביבה. ביום הזיכרון, מידי שנה, המדינה מתאחדת סביב המשפחות השכולות האלה, אבל במהלך השנה הן לבד, עם הכאב הפרטי - וההתמודדות. ולעיתים קרובות, כמו במקרה של אסתר, הסביבה מתקשה לעכל את ההתמודדות האינדיבידואלית הזו.

"אני שמה לב שאנשים מתרחקים, כי הם חוששים לפגוע. החשש הזה יוצר ריחוק. בעוד חודש צריכה להיות לי אזכרה לילד - ואני מרגישה שהם מפחדים לשאול עליה", מספרת חנה לוי, ששכלה אתבנה אביחי בן ה-16 בפיגוע ירי ליד הישוב בית חגי ביוני 2005. גם היא התקשתה להתמודד עם תגובת הסביבה לחיים שאחרי האבל.

חנה החליטה להמשיך וללכת לחוג הריקודים שלה. "לא ידעתי מה מותר לי לעשות ומה אסור, מהם הקודים החדשים. שכול זו התנהגות אחרת, סדר עדיפויות אחר. אולי אני צריכה ללכת לפי סטיגמות, תמיד ללבוש שחור ואסור לי לחייך. גם כשחייכתי, תמיד הרגשתי אי נעימות. פעם אחת כשחזרתי מהריקודים, פגשתי מישהי מהישוב והיא שאלה אותי מאיפה חזרתי. עניתי לה והיא השיבה; טוב, הורים שכולים הם קצת לא נורמלים". התגובות שקיבלה הפתיעו את חנה, ובעקבותיהם החליטה לפנות לטיפול פסיכולוגי, משום שהשתכנעה כי התנהגותה אכן חריגה.

חנה ואסתר הן חלק מקבוצה של 12 אימהות שכולות שהגיעו לסדנה להעצמה נשית של "משפחה אחת", עמותה שהוקמה בשנת 2001 על ידי בני הזוג מרק ושנטל בלזברג ובתם מיכל. בני המשפחה שהו בחופשה בקליפורניה באוגוסט 2001 והתכוונו לחגוג בת-מצווה לביתם - כשצפו בטלוויזיה בתמונות של הפיגוע הקשה ב"סבארו". הבת מיכל ביקשה מייד לתרום את הכספים המיועדים לחגיגה למשפחות שנפגעו. בעקבות כך, החליטו בני הזוג להקים קרן כדי לתמוך במשפחות נפגעות טרור, באותן נקודות שבהן הממסד אינו יכול להעניק סיוע. העמותה מעניקה בין היתר סיוע למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית, קייטנות לילדים, סדנאות למבוגרים ועוד.

במשך שלושה חודשים, מאז חודש ינואר, נפגשו האימהות בסדנה של העמותה בבית בירושלים וסיפרו על ההתמודדות עם השכול, ובעיקר מול קודים של התנהגות שהחברה כופה עליהם. גם כשהן מנסות לגייס את כוחותיהן הנפשיים למען המשפחה שנותרה כואבת - הן אינן מרגישות בנוח לחייך, לצחוק או לרקוד. "אני תמיד מרגישה אי נוחות לצחוק בחברה, גם מבחינה מוסרית", אומרת אסתר. חנה מסכימה כי "קשה לי לצחוק בסביבת אנשים שלא חוו שכול".

"הסביבה לא מבינה את החיוך"

דינה קיט איבדה שני בנים: את ישראל ז"ל, שנפטר בגיל 16 ממחלה קשה ואת אופיר ז"ל, שנהרג בעת שירותו הצבאי ב-2001. היא מספרת כי נכוותה מתגובות הסביבה לאחר מותו של הבן הבכור וכאשר חוותה את השכול בשנית, החליטה לבחור את סביבתה בקפידה ואף לנתק קשרים. "החלטתי שאני בוחרת את הסביבה שלי. יש הרבה אנשים שהרחקתי אותם ממני. אני פשוט חושבת שזה לוקח כוחות, ואני רוצה לשמור אותם בשביל עצמי, בעלי והילד שנשאר לי. אני מחייכת את החיוך של אופיר שלי ומפזרת את המחשבות של ישראל שלי - והחברה חושבת שאם אני מחייכת אז אני חזקה ואין לי כוח להסביר. אני בכלל לא חזקה".

לאה זינו, אמה של דיקלה ז"ל, שנרצחה בפיגוע בקו 20 לפני 5 שנים, מדפדפת באלבום ובו התמונות של בתה כמה פעמים ביום. היא חשה לבד עם הכאב, אך משתדלת לשדר לסביבה חוזק ומחייכת. "לא לכולם יש את הסבלנות לשמוע אותי. בעבודה, כשאני מספרת, ישר עוברים לסדר היום כי אנשים לא רוצים לדבר על זה. אם רואים אותך ברחוב, אומרים "היי" וממהרים להמשיך הלאה. אני מבחינתי גם כבר לא מפתחת שיחה, כי אני חושבת שלאנשים נורא קשה להתקרב, הם לא יודעים איך לעשות את זה מהפחד לפגוע. אבל אני פגועה יותר אם לא יוצרים קשר או שפחות מתעניינים. בבוקר, כשאני יוצאת, יש לי מסיכה משוריינת ואני מחייכת לכולם כאילו כלום. אין לי בעיה עם זה עד שמגיע הערב ואני פותחת דוש חזק במקלחת ומתפרקת. אחרי זה חוזרת - כאילו כלום לא קרה".

המדריכות בסדנה של עמותת "משפחה אחת", לי רוזי ונעמה ויצ'נה, ניסו להמחיש לקבוצת הנשים כי אין דרך "לא לגיטימית" לחוות את השכול

וכי עליהן לבחור דרך התמודדות שתתאים להן - ולא לסביבה. "המטרה של הסדנה היא להראות שאפשר גם לצחוק ולחייך, להראות שהן יכולות להוריד את הקוד הזה לפיו 'אסור שייראו שאני מחייכת כי אני אם שכולה'", הן מסבירות.

השהות בסדנה עם נשים כמותן, מקלה ויוצרת פתיחות רבה. "כשהן נמצאות במצב של קבוצה אינטימית והומוגנית, זה מאפשר להן לצחוק ולרקוד. במהלך הסדנה בכינו, צחקנו וגם עסקנו בכל מיני חומרים כמו ציור ופיסול. כך אפשר להראות שיחד עם האבל, מותר לנו גם לצחוק".

ודינה קיט מסכמת: "אני מאמינה שלנשים יש כוחות פנימיים ושאנחנו יכולות לעשות דברים שלא חשבנו עליהם. אישה זה כמו עמוד שידרה של המשפחה: אם היא תישבר, המשפחה תתפורר. היה חשוב לי להביא את האימהות לסדנה, כדי שיתחברו לכוחות הפנימיים שלהן. אני רוצה שכל אשה תמצא כוחות לבוא הביתה מהשכול ותוכל להפוך את זה לאפשרות להביט קדימה. אני רוצה לבוא ולהגיד: קרה לי אסון ויש לי כוחות לא לשכוח את הכאב, את המתים - אבל להתחבר לחיים".