שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אח שלי מהצנחנים כותב על אהבה. לזכרו

    יהודה, אחי הבכור שנהרג במלחמה, כתב על אהבה, על הצורך באהבה ועל חיפוש כמעט נואש אחריה. גם אנחנו, אהרון אחי ואני, מרבים לכתוב על אהבה. אבל היו צריכות לעבור שנים כדי שאוכל להבין עד כמה אנחנו שונים. יהודה כתב על אהבה כאילו יש פער של דורות בינינו, כאילו הוא סבא של האחים שלו

    אצלנו במשפחה, הכתיבה היא חלק מהחיים. יהודה, האח הבכור שנהרג במלחמה, כתב רשימות שהתפרסמו בעיתוני ההתיישבות העובדת, ואחר כך, לאחר מותו, מצאתי אצלו יומן אישי שהתפרסם כעבור שנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

     

    נשארנו שני אחים שכותבים ומפרסמים ספרים ומאמרים. אמא אמרה לחברים שלה מהקיבוץ שאלה הגֵנים שלה, ואבא פינה מקום לספרים שלנו על מדף מיוחד בספריה בסלון. אמא הסתכלה על הספרים שלנו כמו שמסתכלים על משפחה מצטיינת, אבל אמרה תמיד שיותר חשוב בשבילה שנתחתן ונוליד ילדים. אבא ניקה את הספרים מעת לעת, יישר אותם במקומם, ומידי פעם, בעיקר אם באו אורחים, לקח לידיו את הספרים שלנו ודפדף בהפגנתיות.

     

    לפני שבוע, בפעם הראשונה מאז מותו של יהודה, חשבתי שאולי אפרסם כאן קטע על אהבה מתוך הספר שלו. פתחתי את הספר, לאחר שנים שלא נגעתי בו, וקרה לי משהו, משהו מפתיע שלא הייתי מוכן אליו.

     

    יהודה היה אלתרמני, עם נגיעות עגנוניות

    יהודה כתב על אהבה, על הצורך באהבה ועל חיפוש כמעט נואש אחריה. גם אנחנו, אהרון אחי ואני, מרבים לכתוב על אהבה. אני נוטה להתחכם על חשבונה, בודק בה כל זווית אפשרית של התפלספות ומופרכות, זוויות שאינן תמיד לטובתה, אהרון חוקר אותה בצורה שיטתית, עם אופי של תבנית יצוקה, ויהודה טיפל בה כמו בימים ההם. עברית מצוחצחת, נגיעות של מליצה, שופרא דשופרא, בלי אף מילה אחת של סלנג. אני כותב על אהבה בסגנון שאני מכנה "רנסאנסי", שהתפתח אצלי עם הזמן לכתיבה קופצנית, עם הרבה קריצות. אהרון כותב בסגנון שאני מכנה "פופ-מחקרי", עם הרבה כובד משקל אבל בריחוף של פזמונים משנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, ויהודה היה אלתרמני, עם נגיעות עגנוניות.

     

    אני מודה - לא הרגשתי עד כה בהבדל הגדול הזה, בין יהודה לבין שנינו. אני הרי הגשתי את כתב היד שלו להוצאת הספרים וליוויתי אותו עד פרסומו כספר, אבל היו צריכות לעבור שנים כדי שאוכל להבין עד כמה אנחנו שונים. יהודה כתב על אהבה כאילו יש פער של שני דורות בינינו, כאילו הוא סבא של האחים שלו. אז, הנה, יהודה כותב על אהבה.

     

    אהבה חיה ורוחשת בתוכי, ועלי לספק לה מוצא

     

    מאת יהודה בן זאב

     

    "אהבה - איזה כוח עתיר אונים היא, איזה כוח-נפץ משחרר טמון בה, עד כמה מסעירה היא גוף ונפש יחדיו, מערבלת יצירה ובריאה עם התוהו שקדם להן, זוקפת קומתו של אדם, מישירה את פניו, איזה כוח פנימי עצום טמון במגע הזה בין אשה וגבר, בהתלכדות המינים, בשאיפתם הבלתי נכבשת וחסרת-המעצורים להזדווג זה עם זו, להיות לאחד, לשבור את קליפות החומר, המפרידות בין איש מאשתו ומרחיקה אותם זה מזו. היש דחף אנושי גדול ועצום ממנה? היש כוח היכול כמוה להדהים את האדם, לשחררו ממצוקותיו?

     

    אהבה חיה ורוחשת בתוכי, ועלי לספק לה מוצא ואפיק. דומני כי אהבה היא כוח גדול מדי, הרסני ומסוכן, מכפי שיתקיים קיום-תמיד בין איש לאשתו. האשה שנושא לו אדם לשרת ביתו, לעמודו הימיני ההולך תמיד לצדו, היא נעלה וחשובה מהיות אובייקט של אהבה עזה. אשתו של אדם היא ביתו, היא קרקע גידולו, היא אוויר נשימתו; בה הוא זורע את זרעיו, הנוצרים בתוכו, וממנה הוא מצמיח פרי, מטפח את יבול חייו. האשה, בת הברית, מתמזגת עמנו בפעולותינו ובחיינו, עד כי חדלים אנו להזות בה הזיות תשוקה, לתאר בה מאוויים שבדמיון. היא קיימת לידנו; מובנת מאליה, קרקע החיים ובית-מטעם, החומר בו מתגלמת צורתנו האוורירית, המשתנה, העוברת גלגולים רבים. את האשה בת הברית אנו ממזגים עם הווייתנו בעוצמה כה רבה, עד כי אין סאון האהבה ותשוקותיה מסוגלים עוד להיעגן בה עיגון של קבע. וכך נודדת אהבתנו אל אובייקטים זרים, אל מחוצה לנו, אל נשים ועלמות בל ידענון, הצופנות לנו את מקסם התעלומה הבלתי נכבשת, המעוררת את הצעקה שבתוכנו, את היצר הכביר והמשתוקק אל הבלתי נודע.

     

    ההרפתקה והסכנה שבאהבה, כוחה המזניק והמסעיר, עלולים אף לשברנו אם אין האהבה נתקלת במושא היאה לה. ומי יאמר לנו, הגברים, איפה הוא המשען הבטוח והנאמן לאהבתנו? אימתי אמיתית היא זעקת הלב הכמה – והד אוהב, ולא כוזב, יענה לקריאתנו? ואימתי כוזב הוא המענה לקריאת לבנו, אימתי נשלחת היא אל סלע אטום? פעמים אף ננפץ ראשנו על זיזיו של סלע זה. חדים ואכזריים הם שלופים לקראתנו, וחודם ישספנו עד תום".

     

    לחבוש את הידיים החשופות, נוטפות הדם

    "יהודה מגלף פסלים בידיים חשופות, נוטפות דם ובשר קרוע", מגיבה בתו של יהודה, שהיתה בת שנתיים במותו. "אתה מנסה לחבוש את הידיים ולהפוך אותן לידיים נבונות שפורטות על פסנתר, ואהרון מבקש לעשות סדרים יותר שיטתיים בחומרי הגלם, הוא מתקין להם מערכת מחשבות סדורות, כדי שיוכלו לנוח בתוכן בנעימות".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים