שתף קטע נבחר

צילום: ויז'ואל/פוטוס

עם 30 ק"ג פחות - דפנה ניצחה במלחמת השחרור שלה

דיאטה היא בדרך כלל עונש למשתמש, אבל בעת ובעונה אחת היא משחררת. "שחרור - משום שההחלטה לתחום את האכילה למסגרת מוגדרת מראש היא החלטה שכפיתי על עצמי. שחרור – משום שמדובר בגבול שתחמתי לעצמי ואני בלבד אחראית לכבד אותו". בזכות הדיאטה איבדה השנה דפנה לוי 30 קילוגרם מגופה וקיבלה את עצמאותה מחדש

עד לפני שנה, רשימת התשוקות הבלתי ממומשות שלי הייתה ברורה ומסודרת. בראשה עמד טיול מפונטז וחסר גבולות במרחבי השלג של הקוטב הצפוני, אי שם באמצע כיכבו עותקים של ספרים נדירים שלא הצלחתי למצוא, ולא רחוק מהם כמה שיגיונות פרטיים, שכמו מרבית הדברים המענגים על פני כדור הארץ, לא יוזכרו כאן משום שהם לא מוסריים או לא חוקיים (ובדרך כלל שניהם גם יחד). אבל דברים השתנו מאז, סדרי עדיפויות עורבבו לבלי הכר.

 

היום ברור לי, שאם יקרה שהשטן יעיר אותי באמצע הלילה משנתי, ויציע לתת לי כל מה שרק ארצה בתמורה לנשמתי - אבקש פחמימה.

 

וזאת לא מוכרחה להיות פחמימה טעימה במיוחד. לחם טרי, מוס שוקולד, פסטה קרבונרה. לא, לא, אחרי חצי שנה של דיאטת אטקינס, חצי שנה שכל כולה בשר, גבינות שמנות, ביצים וחמאה, גם פחמימה צנועה כמו נגיד, עגבנייה, היא עבורי התגשמות של חלום.


עם 30 קילו פחות, אפשר לעשות גם רפטינג (דפנה במרכז)

 

את הדיאטה הזו התחלתי ברגשות מעורבים. ההכרה הפמיניסטית שלי ידעה להכריז כל השנים שדיאטות הן רק דרך נוספת לשלוט בנשים, שהגדרות היופי, ועוד יותר מזה הגדרות הרזון, הן צורה מפלצתית של מניפולציה שמביאה אותנו למצב קבוע של חוסר סיפוק והערכה עצמית נמוכה, ושמאחורי התביעה לרזות מסתתר בעצם ניסיון לצמצם את מקומן של הנשים בעולם, להקטין את נפחנו ובו זמנית גם את משקלנו הסגולי ולתבוע מאתנו לדכא את עצמנו (את התיאבון שלנו, את היצרים שלנו) במקום להילחם בדיכוי הכל כך ברור מבחוץ.

 

אלא שהמפרקים והגב התחתון שלי גרסו אחרת. הם נהגו לארוב לי ברגעים של שאננות ורהב (למשל: ניסיון לדלג שתי מדרגות בבת אחת) וללחוש לי בקול ארסי, שאם אתעקש להמשיך ולהעמיס עליהם שלושים קילוגרמים עודפים, הם באופן אישי מעדיפים לקרוס.

 

לימדתי את עצמי איך לנהל את חיי

 אחרי מספר תקריות שבהן חלקים נבחרים מהשלד שלי, החל בקרסול וכלה בחוליות הצוואר, התנהגו כאילו הם עשויים מתערובת משונה של גומי לעיסה ומלט, נכנעתי והתמסרתי לחצי שנה של "מזון-מן-המת". הקילוגרמים נשרו ממש בקצב לעיסת הסטייקים, ולמרות התפריט המזעזע וההכרה (המזעזעת לא פחות) שמדובר בחוזה לכל החיים, גיליתי שזכיתי בהרבה יותר מפיגורה חדשה: זכיתי בסוג חדש ומפתיע של עצמאות.


המלחמה היא לא עם הגוף. דפנה לוי

 

לאורך הדיאטה, נדמה היה לי – בטעות – שאני מנהלת מאבק נגד משקל עודף, שאני נלחמת בקלוריות, שאני נאבקת על זכותי לרכוש ביגוד במידה ממוצעת ולהתנהל בעולם ללא התנשפויות מיותרות. אלא שעתה הסתבר לי שמלחמת העצמאות האמיתית שלי בכלל לא הייתה גופנית. במהלך הדיאטה לימדתי את עצמי איך לנהל את חיי. התחלתי בקטן, כמו כל אישה: לקחתי שליטה על מה שהכנסתי לפה. הצעדים הבאים הלכו וגדלו, ומצאתי את עצמי לומדת (לאט) מה ומי עושים לי טוב, ומה ומי עושים לי רע, ומנסה (לאט עוד יותר) לפנות יותר מקום לראשונים, ולצמצם את נפחם של האחרונים.

 

הדיאטה שלי כשחרור אמיתי

אכילה היא אמנם פעילות אינטימית מאוד, אבל יש לה עלינו השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר מהתענוג החושי שהיא מעניקה, ומהתרומה שלה למאזן הקלורי של גופנו. האוכל שאנחנו אוכלים, ויותר מזה – האופן שבו אנחנו בוחרים מה לאכול – הוא חלק מהזהות שלנו.

 

היום, כש-30 קילוגרמים מיותרים נפרדו מגופי, אני יודעת שההחלטה על דיאטה (ולא מסוג אלה שבהן האמנתי בעבר, בתקופה שבה הייתי משוכנעת שאם אחרי הפסטה אוכל אנטי-פסטי, השניים יבטלו זה את זה) יכולה להיות כניעה לסטנדרטיזציה של יופי מצד אחד, אבל בהלך הרוח המתאים היא גם

 סוג של שחרור. שחרור - משום שההחלטה לתחום את האכילה למסגרת מוגדרת מראש (מה כן, מה לא, כמה ומתי) היא החלטה שכפיתי על עצמי. שחרור – משום שמדובר בגבול שתחמתי לעצמי ואני בלבד אחראית לכבד אותו. בסוג כזה של קבלת עול מרצון, מסתתרת עצמאות אמיתית, לא שונה בהרבה מזו של מי שמחליטים, בלא כל סיבה נראית לעין, לטפס על האוורסט או לחצות את תעלת למנש ביום קפוא, או לנמנם על מיטת מסמרים בחדר רוחש נחשים - וחשים אגב כך התעלות.

 

רק אל תזכירו לידי פחמימות. עצמאות או לא עצמאות, אני אתחיל לבכות.

 

קיבלו את העצמאות שלהם השנה מחדש - כתבות נוספות:

 

דפנה לוי היא עיתונאית בשבועון "לאישה"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דיאטה - כניעה או עצמאות? דפנה לוי
ד"ר רק שאלה
מומלצים