שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    בגידת הפרשנים

    אותם עיתונאים שצהלו ותמכו, ממטירים עכשיו אש וגופרית על הממשלה. אילו אז מילאו את תפקידם, אולי לא היינו מגיעים לוינגורד - והרבה בחורים עוד היו בינינו

    אני יושב מול המרקע ומשפשף עיניים בתדהמה. לא מאמין למראה עיניי. הנה הם, חבריי הפרשנים, הכתבים, המראיינים - אותם אנשים שתמכו במלחמה בכל לב, שדיווחו בהתלהבות על מהלכיה, שצהלו עם אולמרט, פרץ וחלוץ על החלטותיהם, שעטפו בדיווחים אוהדים את ההחלטות, שנמנעו אז מכל ביקורת על ההחלטה האדיוטית לצאת למלחמה. הנה הם עכשיו, אותם אנשים בדיוק, יושבים באותם אולפנים, מעלעלים בכובד ראש בדו"ח וינוגרד, קוראים בקול את המחדלים שהוועדה גילתה וממטירים אש וגופרית על הממשלה. אוי-אוי-אוי, איזה כישלון נורא; ראש הממשלה כשל, שר הביטחון מעד, הרמטכ"ל קרס. ואתם מה? אתם העיתונאים, לא כשלתם? אתם לא קניתם את הבלוף הזה של מלחמת לבנון השנייה? אתם לא אפשרתם למנהיגים הכושלים לבלבל לנו את המוח בלהג מיליטרסיטי, בלי שהקשתם עליהם כלל? אתם לא בגדתם ביעודכם?

     

    צריך להגיד את הדברים חד וברור: גם העיתונות כשלה. היא העדיפה להיות פופולרית. למכור יותר עיתונים, להעלות אחוזי הצפיה. להתחמם באהדת הרחוב. הציבור הרחב רצה מלחמה, רצה להכניס לחיזבאללה, רצה לפוצץ את לבנון, רצה להראות לאויב מאיפה משתין הדג. הממשלה בתורה שמעה את נהמת הרחוב, נכנעה לרחשי הציבור, ובישיבה קצרה עד גיחוך החליטה על יציאה למלחמה. והעיתונות? זו לא התאפקה, לא הייתה מסוגלת להגיד "לא". גם היא רצתה להשתתף בחגיגה. גם היא רצתה לגלגל את הפעלים "לחסל" ו"להשמיד" בכל ההטיות שלהם. צריך אומץ לצאת נגד הממשלה והציבור גם יחד, ולזה לא היה לכתבינו האמיצים מספיק כוח.

     

    אני מעז לקבוע כי מרבית הדברים שמתפרסמים עתה מפי ועדת וינוגרד, היו ידועים כבר אז, ביולי השחור אשתקד. וכי צריך את וינוגרד כדי להבין שמדובר היה בתעתוע מהרגע הראשון? צריך את הפרופ' גביזון הנכבדה כדי להבין שהמטרה עליה הכריז אולמרט כמה פעמים, דהיינו: לשחרר את שבויינו מלבנון, היא שקר גס, שאין לו כל אחיזה במציאות? צריך היה את פרופ' דרור קשישא, כדי להבין שהמטרה של חיסול חיזבאללה בפירואט צבאי מרהיב של "זבנג וגמרנו", הייתה חסרת סיכוי מלכתחילה? צריך את שני האלופים במיל' כדי להבין שהכל נעשה בפזיזות, בישיבה דחופה וחפוזה, בלי להתייעץ, בלי שיקול דעת? איפה הייתם אז, חבריי העיתונאים? למה לא דיברתם, למה לא זעקתם בכל הכוח שניתן לכם אז, בקיץ הרע ההוא, כשעוד אפשר היה למנוע, לסכל את המלחמה, להציל חיי אדם? היום אתם חכמים?

     

    כמו עדר שרץ אחרי הרועה שלו, דלקה העיתונות אחר ההנהגה העיוורת. אפשר לספור על יד אחת את העיתונאים שהעזו להתנגד ליציאה למלחמה. הרוב המוחלט של עיתונאי ישראל העדיף לוותר
    על התפקיד של "כלב השמירה". במקום לנבוח, הם העדיפו ללקק. במקום לבקר, הם העדיפו לייעץ. העדיפו לשכוח שפטריוטיות אין פרושה רק לשעוט קדימה; לפעמים פירושה הוא לצעוק: עיצרו. הרצון האנושי להתחמם באור הקונצנזוס גבר על כל שיקול הדעת. הפחד לצאת נגד הזרם, שיתק. כשתופי הטם-טם המלחמתיים תופפו, מעטים מדי העזו לסרב לרקוד.

     

    העיתונות כשלה כי לא מילאה את תפקידה הבסיסי ביותר: לשאול שאלות קשות. אילו הייתה מקיימת אז את יעודה, יכול להיות שכל המלחמה הייתה נראית אחרת. אולי אפילו לא היינו מגיעים לוינגורד. יתכן גם שהרבה בחורים צעירים היו עדיין בינינו. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים