נלמד לצוף לבד, ורק אז נחפש חוף לשחות אליו
אני כבר לא ממש זוכר מתי התעוררתי וגיליתי שהחיים מחייכים אלי וחסרה להם שן. מעולם לא הבנתי את אלה העוטים בגדי הסוואה בצאתם "לצוד" אהבה. ניסיון ההטעייה הזה הוא משקולת כבדה המושכת את האדם אל מצולות הבדידות
אל ים עיניך.
שם עולה ובוערת בגבוהה שבמדורות
בדידותי המטלטלת זרועותיה כטובעת".
- פבלו נרודה*
היא התקרבה לשנתה ה-80. היא היתה זקנה ודמנטית, לא זיהתה את הבת שלה או היכן היא נמצאת. היה לה שיער לבן, רך וגלי, וגם היה לה סרטן. בגליון החולה כתבו שהיא מקבלת טיפול תרופתי פליאטיבי. "פליאטיבי" זה אומר שראשית נכנע הגוף, ואחריו הרימו ידיים גם הרופאים, וכעת רק מנסים להקל קצת את הכאב.
השכיבו אותה על מיטה והחלו מנסים למדוד לחץ דם ודופק, להכניס עירוי ולהוציא דם. היא היתה כל כך מבוהלת ולא ברורה, לפרקים הביעה מחאה ולפרקים בהתה אל חלל החדר וייבבה מלמולים לא ברורים. דמנטית – אינה יודעת מהיכן היא באה ולאן היא הולכת, ומי הם האנשים בחלוקים הלבנים שמכאיבים לה ביד, ביד השניה, בבטן. ליטפתי את שיערה הלבן והבטחתי לה שזה לא יארך זמן רב.
חלפה דקה, חלפו עוד חמש. אני מלטף את שיערה הלבן, והיא בוהה בתקרה רגועה ומנותקת. כשהסתיימו הבדיקות, אמרתי לה שיותר לא יכאיבו לה. הפנתי אליה את גבי ופניתי ללכת. היא התעשתה לפתע וצעקה לעברי "אני אוהבת אותך", ואני הרגשתי שאני פשוט מתפרק. המשכתי אל החולה הבא מבולבל ונסער. דמנטי – איני יודע מהיכן אני בא ולאן אני הולך.
פבלו נרודה השווה את הבדידות לאדם טובע
בדידות. פבלו נרודה השווה אותה לאדם טובע. ריקוד להבות המדורה הזכיר לו את טלטול ידיו של אדם העומד לשקוע במצולות. אני חושב שפבלו נרודה היה גאון, וכנראה כך חשבו גם אלו שהחליטו להעניק לו את פרס נובל לספרות בשנת 1971, אבל מהיכן היא באה, הבדידות? מה אוחז ברגלי האדם הטובע ומושך אותו מטה?
הבדידות היא הבהלה. היא ההתעקשות להיאחז בזכרונות ה"ביחד" שהיה, החשש, חוסר היוזמה, הבלבול, תחושת הפספוס שאנחנו מצמידים לפעמים דווקא לדברים שלא היו בשליטתנו. זאת התחושה שעייפנו מלהיאבק, או שיש בנו את הנכונות להיאבק, כשמישהו אחר החליט לוותר ולהתחיל מחדש במקום אחר. זה האגו הפגוע ובלבול המושגים. זאת הדמנטיה הרגשית שלנו, שאנו נושאים עמנו בתקווה שנתעשת לפתע ונזעק "אני אוהב/ת אותך".
אבל אהבה טובה נאמרת בלחש. אהבה טובה אינה צריכה להיזעק לפתע, חסרת אונים, תלושה, כאילו במטרה להצילנו מטביעה תחת גלי הייאוש.
ראשית נלמד לצוף. לבד. אחר כך נחפש חוף לשחות אליו.
אני יודע שיכולתי לכתוב טור אחר. אולי סיפור מרגש על פרידה כואבת, או על עולמם האכזרי של הרווקים והרווקות. אולי הייתי מספר לכם על האקסית היפהפיה והרגישה שכל כך אהבתי. איך עזבה מבלי להסביר מדוע, כי לא היה "מדוע" שקשור אלי. הייתי לוחץ לכם על הכפתורים המוכרים, ואתם הייתם גומלים לי בדיון האלמותי על "הרַוָּקוֹת התל-אביביות בחברה האורבנית הפוסט-פמיניסטית – לאן?"
במקום, בחרתי להראות כיצד השירה, הסיפורים, האמיתיים לחלוטין, ממסדרונות בית החולים וחיינו שלנו, מצליחים להיפגש בקפה השכונתי או בתחנת האוטובוס בדרך לאוניברסיטה או בכל מקום אחר, על אף נסיונותינו להפריד ביניהם.
העולם לא ישתנה עד מחר בבוקר. גם מחר הוא יהיה מלא סמלים, טרגדיות, שמחות, אטימות, יהירות, אצילות, רגישות, ידיים מכות וידיים מלטפות, ואנשים כואבים בבתי-חולים או בבית, בקפה השכונתי, בתחנת האוטובוס בדרך לאוניברסיטה או בכל מקום אחר. העולם לא ישתנה עד מחר בבוקר. גם אנחנו לא.
אני כבר לא ממש זוכר מתי התעוררתי וגיליתי שהחיים מחייכים אלי וחסרה להם שן. שלמרות האינטלקט, המבט החודר, האמביציה והנכונות להענות לאתגרים, גם אלו שבמערכות יחסים, אני תקוע עם רגישות היתר (ואני מניח שיש אשר יאמרו, רגשנות היתר). אוי, כמה לעג ספגתי כשהעזתי לחשוף אותה, את הרגישות הזאת. כמה פעמים עשיתי מעצמי צחוק בעיני אלה שלא הבינו אותה, או מצאו אותה מאיימת.
מדוע בחר ה"קילר" הקשוח מהצנחנים ללמוד רפואה
מאז למדתי להבין מדוע בחר ה"קילר" הקשוח מהצנחנים ללמוד רפואה. כאן, לאורך המסדרונות העמוסים מכתבי תודה ממוסגרים, נופלות כל המחיצות ומושכות איתן למטה את המסיכות. האנשים הם בסך הכל בני אדם – פשוטים, לא מושלמים, לפעמים מסריחים, חוששים, מתלבטים וחסרי אונים ואפילו עושים מעצמם צחוק לפעמים. העניין הוא, שהם כאלה בכל מקרה, אבל נוטים להסתיר.
מעולם לא הבנתי את אלה העוטים בגדי הסוואה בצאתם "לצוד" אהבה. ניסיון ההטעייה הזה הוא המשקולת הכבדה ביותר המושכת את האדם אל מצולות הבדידות. בכל פעם, שמישהו חושף את אנושיותו ואנו מנצלים זאת בכדי לשפוט אותו – בדייט ראשון, בהתכתבות באתר או במהלך התהוות הקשר – למרות שאנו יודעים כי גם בנו קיימת אותה אנושיות, אנו הופכים לבודדים יותר ומנסים להסתיר את זה יותר.
ולכן, כשנלמד לקבל את הפגמים שלנו, כשנדע לחוש אחווה גם כלפי אחר - האהבה לא תאחר לבוא.
כשנבין שהאקסים שלנו, גם אם היו אנשים נהדרים, אינם הבעיה, כי למעשה, כעת אנו מחפשים משהו אחר לחלוטין - את אשר מעולם לא אבד לנו - גם נמצא.
כשנפנים שלמרות הבהלה והרצון להיאחז באהבה נזעקת, עלינו, ראשית כל, להירגע – נמצא אהבה הנאמרת בלחש.
ממש כמו במסדרונות בית החולים.
* תרגום השיר: טל ניצן-קרן
לפנייה לכתב/ת 
