לא רק לרקוד

לפני כשנתיים בהחלטה לא פשוטה, שנולדה בייסורים רבים, החליט הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור לפרק את להקתו. אחרי שנים של מאבקים על תקציבים, קיבוץ נדבות מהממסד וניסיונות לא לתת לכל אלה להשפיע, לחדור ולטמא את תהליך היצירה, הוא החליט שהספיק לו. תדמור נענה להצעה של שידורי קשת להצטרף לצוות השופטים של "נולד לרקוד", החלטה שבדיעבד שינתה את חייו והפכה אותו לנסיך ביצת הפאפארצי, מרואיין נחשק ופיגורה שחברי כנסת בועדות מיוחדות נהנים להשתכשך לצדה מול מצלמות ולהזמין להתייעצויות בנושאי מחול.

תדמור. פריחה מטורפת

גם במאים החלו לשחר עלי פתח ותדמור מצא את עצמו מגלם תפקיד שמבוסס על דמותו של עמוס גוטמן בסרטו של דן וולמן, "ידיים קשורות", לצדה של כלת פרס ישראל גילה אלמגור. בשבוע שעבר גרף הסרט פרס ראשון בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בפאלם ביץ' וזיכה את אלמגור בפרס השחקנית. תדמור היה מועמד לפרס השחקן. "קצת הזוי להתמודד על פרס מול שחקן כמו כריסטופר פאלמר", מצטחק תדמור בספק מבוכה ספק גאווה. בעקבות התפקיד בסרט של וולמן, הוצע לתדמור להשתתף בתפקיד ראשי בעיבוד קולנועי חדש של "כרמן" בבימויו של במאי אמריקני בשם ג'ון סטיבנס. "העבודה על הסרט של דני וולמן בהחלט פתחה לי תיאבון לעשות עוד דברים בקולנוע. אני נמצא כעת במגעים לגבי השתתפותי בסרט של סטיבנס שהולך להיות קופרודוקציה ישראלית-אמריקנית שתהיה טייק נוסף לסיפור של כרמן", אומר תדמור, "העלילה תסופר כולה דרך נקודת המבט של הנריקה, הגבר של כרמן, זה תפקיד ראשי והוא בהחלט מעניין. הצעתי לבמאי לשנות את התסריט ולמקם את ההתרחשות בארץ, להפוך אותו לסיפור אהבה יותר עמוק ואישי בין אתיופית לישראל או בין ערבייה ליהודי. אנחנו מדברים על זה".

אחרי מלחמת קיום קשה נראה שעברו עליך שנתיים מדהימות

"אני נמצא טפו טפו בפריחה מטורפת, מדהימה ומסקרנת. מבחינת המחול אני אסיים במוצאי שבת סיבוב הופעות של 'רוקד', מופע שבו אני מארח אמנים שונים מתחומים שונים כמו אוהד חיטמן, אפרת ארנון, טליה פז ורועי יצחק הלוי. בשבת יתארחו במופע אחרון בהחלט בתל אביב הרקדניות שי הרמתי ורונה לי שמעון. זה יהיה ערב שקצת כמו תקליט אוסף יורכב מעבודות סולו ודואטים מתוך יצירות קודמות שלי".

יש עבודה חדשה באופק?

"אני עובד כרגע על ערב סולו חדש של יצירה אחת שלמה. אני מניח שהוא יעלה בסוף ספטמבר. זה מופע שידבר על כל המהפך המטורף שקרה לי בשנתיים האחרונות עם הפרסום, הסלבריטאיות המוזרה הזו, זה שאני לא יכול ללכת ברחוב בלי צלמי פאפארצי וחתימות. העבודה תדבר גם על הנאמנות לעשייה ועל כמה קל לאבד את המרכז עם כל אורות הזרקורים. אני שמח שזה קרה לי בגיל כזה שבו אני מספיק בשל ויציב. זה מאפשר לי לקבל את השינוי בצורה בריאה ולא לברוח מהדברים האמיתיים. זה לא פשוט לא להסתנוור, לא לאבד פרופורציות ולשמור על המהות כאדם וכאמן. אני לא אשקר, זו מלחמה יומיומית".

איך היה בפאלם ביץ'?

"מטורף. לימוזינות, שטיחים אדומים וצלמים בלי סוף. זה היה מטורף כי הגעתי לשם מבומביי ופונה, שזה הרצה השני של העולם. נסעתי להודו להשתתף בערב התרמה לבית יתומים נשאי איידס. גם בארץ אני מנסה לגייס כספים שיעזרו ליתומים האלה שמשוכנים בתנאים נוראיים ולא מקבלים טיפול תרופתי בצורה סדירה. בכל מקרה הפער בין הודו לפאלם ביץ' היה מטורף. כל הזוהר הזה ומועמדות לפרס מול כריסטופר פלאמר שזה באמת הזוי. גם הביקורות היו נפלאות. כתבו שאני הדניאל לואיס הבא".

יותר בנים רוצים לרקוד 

"אין ספק. אני יודע שהיום יש הרבה מאד אנשים שבעבר לא הייתי מגיע אליהם והיום הם אלה שעושים מאמץ לבוא להופעות שלי. אני חושב שזה השפיע לא רק ברמת המופעים אלא גם בכך שיותר בנים הולכים היום לרקוד. יש לזה לגיטימציה כי רואים את זה בטלוויזיה אז זה 'בסדר'. זה גם סייע במאבקים מול ההורים. היום לילד שרוצה לרקוד, יותר קל לבוא להורים ולבקש שירשמו אותו לחוג".

"אחרי 'מיתה, סדין וקר', היצירה האחרונה שיצרתי ללהקה, הרגשתי שאין לי יותר כוח להיאבק מול הממסד. על פי הקריטריונים החדשים לתמיכה במחול, יוצר צריך להעלות מדי שנה יצירה חדשה. אני הייתי זקוק לזמן, למלא את המצבורים, לנוח. ערב הסולו הזה נתן לי כוח, ממנו הבנתי שעכשיו אני יכול לדבר על הפער בין הנוצץ לחשוב, בין אהבת הקהל לבדידות של היוצר מול היצירה.

זה מעסיק אותי. תראי, למחול יש אינסוף פנים זה לא רק סוזן דלל. יש היפ-הופ וסווינג וגם להם יש מקום. אחד לא שולל את השני. התכנית 'נולד לרקוד' עשתה לי דברים משמעותיים, אני מודע לזה שספק אם בלעדיה היו מזמינים אותי לכנס לדבר על מעמד הרקדנים המצטיינים בצבא. זה נכון שגם היום קל לי יותר ליחצ"ן הופעות שלי. אני כמעט לא צריך להשקיע בפרסום כדי שהאולם יהיה מלא. אני מעדיף לא להתגעגע. ויתרתי על הקצבה של משרד החינוך כי אני לא מעוניין לעבוד מולם יותר. הביורוקרטיה והמלחמות הניהוליות שחקו אותי. מצאתי את עצמי מתעסק יותר בביורוקרטיה מאשר בלרקוד. היום אני בשיא הכושר, אני משקיע המון זמן בעידו"

"לא, זה אומר שאני רוצה לחיות. ברגע שסגרתי את הלהקה החלטתי להמשיך להעלות יצירות כפרויקטים. החיים שלי נפתחו, זה היה כמו פרץ של אנרגיה מטורפת שנדחקה למקומות לא טובים ופתאום משהו השתחרר. אני מרגיש חופשי. בקיץ, חברת הבגדים 'כאוס' יוצאת בליין חדש שנושא את שמי – Emotions By Ido Tadmor. זה מגניב, קו המשכי של יצירה ועיצוב. אז נכון, זו חברה מסחרית אבל זה מאפשר לי חופש. גם את העבודות הבאות שלי אני מתכנן לעשות בחסות של חברות מסחריות. זה הורדת מפלס כאב הראש בצורה משמעותית. יוצרים זקוקים לזמן בשביל ליצור אחרת הם יוצרים יצירות מתות. חבל שלא מבינים את זה במשרד התרבות. תהליך זה דבר שוחק והקריטריונים בישראל מכתיבים צורת עבודה לא נכונה שגורמת לאנשים לשאוב חומרים מעצמם, לא נותנת להם זמן להתבשל בתהליך היצירה ולהגיע לתוצאות יותר מסקרנות".

"שאמשיך לעבוד ולחקור וללמוד. אני רוצה להישאר ילד, לא ברמה הפאתטית, אלא בסקרנות ובשמירה על רעננות".