פראיירים, אבל לא מטומטמים
עד שיתוקן העוול, עד שמי שלא משרת ירגיש הוא הפראייר - עשו טובה, חסכו מאיתנו את יום ההוקרה המגוחך
אם לשים את הדברים על השולחן, אז היום לא צריך תחכום רב מדי בשביל להפסיק ולעשות מילואים. והרי, בואו נודה בזה, אנחנו לא מטומטמים. כל אחד מאיתנו היה יכול כבר מזמן להיות בחוץ. אבל כבר שנים שכולנו ממשיכים להתייצב, כל אחד מסיבותיו הוא: מי בגלל החבר'ה, מי ממניעים אידיאולוגיים, מי מתוך הרגל.
והאמת, כבר התרגלנו. התרגלנו להקפיא את החיים לתקופה של שבוע עד חודש. התרגלנו לעבוד משמרות ארוכות בעבודה פיזית מתישה, מלחיצה, ולפעמים - מה לעשות - גם מסוכנת. התרגלנו למדים הקטנים, לאפודים המרופטים, לקסדות הלוחצות, למחסור בשכפ"צים, לכלי הרכב והרק"ם המתפרקים, למנות הקרב ולמקלחות הקרות. התרגלנו לחום הכבד של הבקעה בקיץ, לחורפים הקרים של השומרון, לאבק של הנגב, לבוץ של עזה. אבל לדבר אחד אי-אפשר להתרגל: להרגשה שאנחנו פראיירים.
כן, זה כבר לא סוד, מי שעושה היום מילואים הוא פראייר. כולם כבר יודעים את זה: האנשים שרואים אותנו נוסעים במדים מתפוררים בדרך לשירות או בחזרה; החבר'ה מהעבודה, שרואים אותנו מגיעים למשרד בחופשות הקצרות בשביל לכבות שריפות ובשביל לא להפסיד ימי חופש - במקרה שחתמנו על "פיצול"; הבוס, שרואה איך הפרויקטים שלנו נתקעים; הלקוחות, שפשוט עוברים הלאה, לספק/קבלן/איש מקצוע הבא בספר הטלפונים; החברים, שחלקם הגדול פראיירים בדיוק כמונו; ואולי הכי כואב: הנשים שלנו בבית, שגם הן יודעות שאנחנו פראיירים, אבל מזה כבר הרבה יותר קשה לברוח.
כבר שנים מדברים על האופי הבעייתי של שירות המילואים בישראל. כבר שנים שקמות ועדות ומחוקקים חוקים בנושא, אבל שום דבר אמיתי לא זז. כבר שנים שנטל המילואים נישא על כתפיה של קבוצה מוגדרת של האוכלוסייה - הפראיירים - ללא שום ניסיון אמיתי להפוך את הקערה הזו על פיה. אמנם יש בקיבעון הזה היגיון מסוים: אנחנו פראיירים, ונמשיך להתייצב. אבל יש כאן גם חוסר צדק משווע: הרי צריך לזכור שלא מדובר כאן רק בחוסר נוחות, היעדרות מהבית או עבודה קשה; המלחמה האחרונה הוכיחה לנו (שוב) שפראיירים לא רק מתחלפים - הם גם מתים.
בל"ג בעומר שוב חל אוסף האירועים המגוחך, המתהדר בשם "יום ההוקרה למערך המילואים". מדובר בהמצאה חדשה יחסית, שמאחוריה מסתתר עיקרון נעלה: החזרת ערכו של מוסד המילואים למקום הראוי לו. אולם הביצוע נלעג. שנים של הזנחה פושעת, שלא להגיד זלזול, לא יימחקו על-ידי כמה טקסים וערבי הוקרה. אה כן, אולי גם נקבל כמה תווי קניה.
אבל שיהיה ברור: למרות כל מה שנאמר כאן, אנחנו לא עושים מילואים בשביל
התקווה שיום יבוא ונזכה לקבל על כך נקודות זיכוי במס הכנסה, תגמול כספי או זכויות אחרות. בקיץ האחרון אני והפראיירים האחרים מפלוגה ל' ישבנו על הטנקים שלנו, אי שם מעל לעמק החולה, והסתכלנו איך מטווחים לנו את הארץ, ממש מתחת לאף. מובן שלכולם היה חשוב להגיע, וההתייצבות הייתה מלאה. התקשרו גם חיילים ששירתו בעבר בפלוגה וכבר עברו את גיל השחרור - הם ממש התחננו שיתנו להם לבוא.
כי כאלה אנחנו, הפראיירים, אנחנו לא צריכים ימי הוקרה, לא טקסים ואפילו לא תלושים - אנחנו נמשיך להתייצב גם בלי כל אלה. כל עוד האשה תאפשר לנו, בכל אופן. מה שאנחנו באמת צריכים זה שינוי אמיתי: החזרת המושג "מילואים" לקונצנזוס, הקניית מצב בו אדם שאינו משרת יהיה הוא הפראייר, ולא להיפך. נכון, זה מצריך מחשבה, זמן וכסף, אבל מדובר פה בתיקון עוול שכבר נעשה, ועם הזמן רק מחריף. ועד אז, אם אפשר, עשו לנו בבקשה טובה: חסכו מאיתנו את יום ההצדעה המביש הזה. אחרי הכל, אנחנו אמנם פראיירים, אבל לא מטומטמים.
הכותב הוא סטודנט, נשוי+2 ומשרת ביחידת שריון במילואים
לפנייה לכתב/ת 
