תודה על האחות הקטנה, אבל אני ביקשתי כלב
הם מצפים במשך ההריון לאח קטן ומתוק - שאפשר לשחק איתו, לחבק וכשנמאס - לזרוק בצד, יחד עם שאר הבובות. ואז מתברר שהיצור החדש עושה המון רעש, מעצבן ובעיקר - משתלט על ההורים. וזה קשה - גם לאחים הגדולים, גם לאחים היותר גדולים וגם להורים
אני מתה על הדרך הישירה שבה ילדים מטיחים את האמת שלהם. היא אוהבת אותו אהבה גדולה, אבל גם שונאת אותו שנאה יוקדת בו זמנית. היא שמחה בנוכחותו, מרגישה נאהבת ונערצת על ידו, אבל בחילוף של שבריר שנייה היא מוצפת גל כאב וכעס על היצור התובעני הזה שנכנס לחייה ושינה את סדרי העולם בבית.
מחכים לבובה ידידותית
ילדים מחכים לבואו של התינוק שהבטחנו להם עוד בזמן ההיריון. עשינו לו יחסי ציבור מראש, סיפרנו איזה דבר מתוק זה תינוק ואיזה כיף יהיה להיות אח גדול והילד שלנו חיכה לתינוק כמו לצעצוע. הוא קצת מכיר תינוקות, הוא ראה אותם בבתים של אחרים וכמובן בפינת הבובות בגן. הוא מחכה ליצור קטן שאפשר לשחק איתו ב"משפחה", לנענע אותו ולשיר לו, אבל בהחלט אפשר גם להטיח אותו אל פינת החדר ברגע שמתחשק לרוץ לפינת היצירה.ואז, התינוק הזה נכנס לסלון כמו איזה סוס טרויאני, ותחת המסווה של צעצוע חדש ומתוק, מסתתר יצור שגוזל את אמא ואבא וממקד סביבו את תשומת הלב הנרגשת של כל מי שבא לביקור. כשהוא צורח, אין שום מתג הפעלה שיכול לכבות אותו. בקיצור – זה ממש לא צעצוע, אבל מתחשק להחזיר אותו לחנות או להזדכות עליו.
היטיבה לתאר זאת ילדה אחת שמכתבה לאלוהים מצוטט בספר "מכתבי ילדים לאלוהים" (הוצאת פועלים): "אלוהים היקר: תודה על האחות הקטנה, אבל אני ביקשתי כלב!"
צונאמי של רגשות
גל אדיר של רגשות תופס את הילדים הוותיקים בבית וזה נכון כמעט בכל גיל, רק שזה מקבל ביטויים שונים. אם יש לכם ילד בגילאי הגן שמתמודד עם השינוי הזה בחייו, צפו לקשת רחבה של תגובות ושינויים בהתנהגותו. הוא עשוי "להתיילד", לחוות רגרסיה בתחומים שונים שבהם כבר רכש עצמאות. הוא עשוי להרטיב שוב בלילה או ביום או בשניהם גם אם הוא כבר גמול למופת.
הוא עשוי להיצמד מחדש למוצץ שזרק בשאט נפש כבר לפני שנה, הוא עלול לחוות נדודי שינה, חלומות ופחדים מסוג חדש והמון טלטלות של מצב הרוח. הוא עשוי גם להגיב בשלל תחלואים פסיכוסומטיים ולפעמים אפילו בירידה ממשית של מערכת החיסון (הרבה הורים מספרים שבאופן מקרי בתקופות של החודשים הראשונים להימצאותו של תינוק חדש בבית, האחים הגדולים שלו היו חולים הרבה יותר).
בקיצור - הכל צפוי והרשות נתונה. הספרים מלאים בדוגמאות של שלל הסימפטומים הטבעיים שמלווים את ה"מחלה" הזו שנקראת תינוק חדש בבית. תדפדפו ותתעודדו.
הצד השני של הצונאמי
וכמו לכל מטבע, גם כאן שני צדדים, כי לצד כל הרגשות הקשים תתעורר בילדכם גם הרבה שמחה וחיוניות (לרגעים). במיוחד כשהוא ירגיש את האהבה והחום התינוקיים שיורעפו עליו. ועוד לא אמרנו מילה על הגאווה. האם יצא לכם לראות "אח גדול" מביא לגן את אחיו התינוק הקטן ומפגין את מרכולתו?
גילי למשל, נקבה במחירים וכללים: "אני מרשה ללטף אותו רק על הבגד כי הוא קטן". למקורבים היא העניקה את הזכות לגעת ליהלי ביד ורק לעצמה היא אישרה את הנגיעה בפנים ("כי רק לאחיות בוגרות מותר לגעת בו בפנים").
גם לגדולים לא קל
אם חשבתם שהילד הגדול בבית (גילאי בית ספר ומעלה) פטור מקשיים כשמגיע תינוק חדש - טעיתם. השבוע קיבלתי מרוני, בתי הבכורה בת ה-7 איגרת מפתיעה. זה קרה בשעת אחר צהריים, בעודי שוהה במטבח, מאכילה את יהלי ומנסה להגן עליו בו זמנית ממפגני הקרקס שגילי ביצעה מולו. כל אותו זמן שהתה רוני בחדרה והכינה שיעורים ואז הגיחה לרגע למטבח, הגישה לי מכתב בפנים חתומות ואמרה: "תעני לי רק בכתב". באיגרת כתבה בכתב ידה המסתלסל: "אמא, את לא אוהבת אותי", השאירה שורה ריקה לתשובתי וחתמה: "בתודה, רוני".
במובנים מסוימים אולי לילדים הגדולים אפילו יותר קשה, כי כשילד קטן בגילאי הגן עושה סקנדלים אנחנו כהורים מסוגלים להכיל את זה יותר ולקבל את הקושי שלו כלגיטימי. מהגדולים, אנחנו הרי מצפים להיות גדולים. אבל גם ילדים בני 7, 9 או יותר נמלאים חששות, מרגישים שהוריהם נגזלים מהם ושתשומת הלב מתחלקת באופן מאוד לא שיוויוני.
לא אחת שמעתי אפילו את ההתבטאויות הדרמטיות בסגנון "הרסתם לי את החיים" שמטיחים האחים הגדולים בהוריהם. גם כאן אפשר לצפות לקשת של התנהגויות ובתוכן גם התנהגויות רגרסיביות של התיילדות וגם תגובות רגשיות כמו עצב, מעין דכדוך שמשתלט עליהם, חרדות מסוג חדש, ירידה בלימודים ועוד. לפעמים הגדולים מתקשים לבטא את הרגשות האלה, כאילו הם מתביישים בקנאה שהם חשים.
וגם להורים קשה
אני מלווה את התחושות האלה שבנותיי עוברות עם הכניסה של יהלי למשפחה וגם אצלי יש רגשות מעורבים. ליבי נחמץ על הקושי הרגשי שהן צריכות לעבור. גם בי עולים געגועים לתקופה שבה יכולתי לתת יותר תשומת לב ממוקדת לכל אחת מהן וגם אני מרגישה עשר פעמים ביום איך אותה שמיכה משפחתית צריכה להמתח כל פעם קצת לכיוון אחר ותמיד יש מישהו שנשאר עם כפות הרגליים בחוץ.
מצד שני, אני גם יודעת שבצד כל הרגשות הקשים של קנאה, תחרותיות וכעס שנכנסים לחיי ילד כשנולד לו אח (והבשורות הן שהרגשות האלה לא ממש נמחקים אף פעם והן חלק ממערכת היחסים הזו שבין אחים לתמיד). לצד אלה, מגיעות גם רגשות האחווה, האהבה והשותפות העמוקה שילכו איתם מעכשיו לנצח.
אחותך או אחיך הם כמו "עד מרכזי" בחייך. הם זוכרים אותך מתחילת הדרך, הם נושאים איתם את תמונתך כילדה גם כשאת כבר הופכת לאמא בעצמך, הם חולקים איתך את אותם הורים ושותפים איתך באופן ריגשי לתחושות שאף אחד אחר בעולם לא יוכל להבין. גם לא בן זוג.
ככה שבחישוב הכללי אני יודעת שבן זוגי ואני הענקנו לכל אחד מילדינו – את אחיו - בתור מתנת חיים גדולה, גם אם זו מתנה שלפעמים קשה לשאת אותה.
שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.
לכתבות הקודמות בסדרה:
- עצמאות של ילדים: שלב אחר שלב
- "אמא, משעמם לי". למדו את הילדים להשתעמם בכבוד
על משטח ההחתלה. שימו את עצמכם במקום התינוק - כך תגלו מה מציק לילדה שלכם
- תשחררי את הילד. הוא רק הולך לגן
- סמכות הורית. מי האישה הזו שהפכתי להיות?
- אישור מרופא: מותר להורים לעשות טעויות
- הקסם שיעזור לתינוק שלכם להירגע
- חדש! בייבי פרויד - החודשים הראשונים על ספת הפסיכולוג
- למה אין לתינוק הזה הוראות הפעלה?
