מסע לשורשי האיכס

ההצגות של הבמאית־יוצרת רות קנר מתחלקות לשני סוגים: מצד אחד הצגות שנבנות על בסיס טקסטים מוכרים, ומצד שני עבודות שמבוססות על חומרים תיעודיים שהיא אוספת ועורכת ביחד עם חברי הקבוצה שלה. יצירתה החדשה, "גועל‭,"‬ שייכת לסוג השני, ויש לה החן אך גם החולשות של סגנון העבודה המחקרי הזה.

קנר וחמש שחקניותיה (טלי קרק ושירלי גל־שגב הוותיקות, אליהן מצטרפות דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ׳ ושרה סיבוני) מביאות לבמה מגוון תגובות של אנשים מהרחוב לשאלה "מה מגעיל אותך‭."?‬ התשובות מצד אחד די צפויות (ג׳וקים, סוגים שונים של ריחות ואוכל‭,(‬ ומצד שני מספקות לשחקניות הזדמנות ליצור אוסף משעשע של קריקטורות אנושיות קטנות ומדויקות, ולהפגין את גמישותן בהחלפת דמויות תוך החלפת בגדים. זה נחמד ומשעשע, ובליווי המוזיקה של נורי יעקב זה הופך לפסיפס תיאטרלי מקורי ומלא חן. לקראת הסוף מכניסה קנר לתמונה גם סוגים יותר רציניים של גועל, כמו גועל עצמי, וגם התחום שהיא מכנה אותו "גועל מוסרי‭,"‬ שקשור לדחייה של קבוצות בני אדם שחורגים מהנורמה. הדוגמה הבולטת שמובאת כאן היא התיעוב כלפי הומואים ולסביות.

אך לאורך כל הדרך קשה להגיד שקנר מצליחה לספק תשובה לשאלה שהיא עצמה מנסחת בתוכנייה: "במה המגעיל, שהוא ה׳לא נורמלי׳, מאיים עלינו‭."?‬ גם קטע הסיום, שמשלב בין פרק מהתנ"ך על המצורעים לבין חזיון של רקדנית בלט יפהפייה, לא מצליח להעניק למופע את המימד הנוסף שהוא מחפש. למה ג׳וק מגעיל יותר מסנאי? למה הומואים מעוררים יותר תיעוב מקבוצות מיעוט אחרות? במופע הזה לא תמצאו את התשובה, אבל ההתעסקות בגועל מעבירה דווקא שעה נעימה בחברת חבורה מוכשרת של שחקניות יוצרות.