אני בוער מרצון לאשה, בוער מרצון לאושר
אני בריצה כבר הרבה זמן. נע על פסי הגלגלת שלעיתים נעה כנגדי, דורשת ממני מאמץ אדיר רק כדי להישאר במקום, לעיתים זורקת אותי קדימה, כשכל שנותר לי זה לשמור על שיווי משקל. כך אני חי כעת, לא נוסע מהר - טס נמוך. אומרים שבין 29 ל-30 זו פשוט שנה של טירוף. הילד כבר בן 30 ובוער
הדבורים מזמזמות בלקט הצוף, ציפורים טסות במשטי כנפיים פרושות, עמלות על בניין קנים לגוזלים הקרבים, זוג חתולים מצטנף יחדיו לגומחה בגדר, מקימים מאורה לאהבתם על סמרטוט מעופש בצל בניין, ובתל אביב כל הזוגות נפרדים.
אני מתגעגע למעצב.
אני מתגעגע לפשטות ולישירות במילותיו, במסריו שאיני יכול יותר לאחוז בידיי, במוחי. אחוז בטירוף בו אני שבוי, לכוד בהזיה הסביבתית בה אני שפוי, מטיח את עצמי שוב ושוב על חלון שקוף. "אני אשבור את החלון, אני אשבור את החלון, אני אשבור את החלון..." ממלמל לעצמי, "אני אחלץ מכאן ואעוף כמו פרפר טיטניום כחול..." והחלון עודנו עומד שלם.
אני בריצה כבר הרבה זמן. נע על פסי הגלגלת הזאת שלעיתים נעה כנגדי, דורשת ממני מאמץ אדיר רק כדי להישאר במקום, לעיתים זורקת אותי קדימה בשאון רב, וכל שנותר לי הוא לשמור על שיווי משקל כשההדף מטיס אותי. כמו הרגע ההוא בגיל 12 על אופני BMX, כשהחלטתי שלרדת מדרגות בשיפוע של 45 מעלות עשוי להיות מ-א-ג-נ-י-ב! רק לגלות באמצע הדרך שכל שאני יכול לעשות הוא להחזיק ולהתפלל. בהבזק ההוא של השנייה, אתה נאחז במה שאתה רק יכול לתפוס, ואין מי שיגיד לך "אל תדאג". אתה לבד מול פחדיך, נטול שליטה, חשוף באופן הממשי ביותר לגבול ההתהוות של הפיצול במציאות: ליפול, לוותר על הפחד המצמית ולקבל את גורלך הבלתי נמנע אך באופן שאתה בוחר בו, או להעביר אלפית שנייה אחרי אלפית שנייה, קפוא בידיעה שכל תנועה לא נכונה עשויה לשלוח אותך למסלול היכרות ישיר עם האספלט.
ככה אני חי כעת, לא נוסע מהר – טס נמוך. אומרים שבין 29 ל-30 זו פשוט שנה של טירוף, ואין לי אלא לסמוך ידי על דברים אלו. הילד כבר בן 30 ובוער, בוער מרצון לאשה, בוער מרצון לאושר, בוער מרצון לילד. אני חי בחברה בה אנשי פח מחזרים אחרי דחליליות, רק כדי ששני הצדדים יוכלו להטיח האחד בשנייה "איפה השכל שלך?", "אתה מדבר? איפה הלב שלך?" לנצח כלואים במעגל האהבה והאיבה המתגבר, שוכחים את המהות, הבסיס – "אין כמו בבית".
אני מחפש את ביתי, מקום להקים את משפחתי, אך אין כאן שביל אבנים צהובות, אלא אם כן הביוב עוד פעם עלה...
תזכורת:
אתה פרפר טיטניום כחול
המעצב שירד מהפסים
"אי אפשר להחזיק אותך ביד, אי אפשר לכוון אותך ליציאה, אפשר רק להסתכל, לקוות שלא תהרוס את הכנפיים הכחולות שלך בדפיקות על הקירות לפני שתגלה את החלון", היא כתבה לי והוסיפה: "אף אחד לא רץ אחריך עם רשת"
נשים במיטתי, אך אני עדיין לבד
עומד ונלחם. נלחם על רצונותיי, נלחם על תשוקותיי, נלחם על צרכיי, נלחם עם כולם. חברים לצדדיי אך אני לבד, נשים במיטתי, אך אני עדיין לבד. משפחתי כתמיכתי, אך אני תמיד לבד. מטוטלת של פוקו בתנועה מעגלית מחזורית, עסוק באופן כפייתי בתיקון זוויות, עדכון מסלולים. תוהה אם האש שבוערת בי מניעה אותי, או שמה מאכלת? כנראה קצת משניהם.
רוכב על הצונאמי של חיי (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
רגע ההתנפצות קרב, אני מרגיש אותו. אני על גלשן ורוכב על הצונאמי של חיי, מנסה להכין את עצמי לאותן אלפיות שנייה שבהן אני יודע בוודאות כי אהיה תלוי על בלימה, תלוי באוויר, תלוי בעצמי. הרעש כבר התחיל להתגלגל באוזניי, אני מרגיש את המהירות בסימור השערות על עורפי, בתחושת השיניים הננעלות בלסת לקראת המאבק, באישונים המצטמצמים, בזעם.
אני אהיה מוכן בזמן, אני אופיע ברגע הקריאה ואניח את ליבי על השולחן, או אתרסק בניסיוני לעשות כן. אחד מהשניים, ויתרתי על שבילי ביניים כוזבים. כמו שאמר המעצב: בכל מקרה אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד. מקסימום ניפול ונקום שוב. זאת רק אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
