בית המשפט משתגע

במקור, פירוש שם המחזה הוא לא רק "רומנטיקה" אלא גם "רומנסה‭."‬ השילוב של ועידת שלום ישראלית־פלשתינית שמתנהלת ברקע מאפשר למאמט להביע את תפיסתו הספקנית גם כלפי ניסיונותיה של אמריקה לכפות את חוקי הרומנסה השקריים והמתקתקים על פתרון סכסוכים בינלאומיים.

הבעיה היא שלמרות שהחומרים עשויים להיראות מדליקים על הנייר, יש משהו קצת מסורבל בצורה שבה הם מתערבבים על הבמה, וקשה להגיד שלמחזה יש ממש מבנה דרמטי ברור. ההצגה הקולחת, שהעמיד הבמאי מוני מושונוב, מצליחה ללכוד את האווירה הכאוטית, אם כי התרגום של יוסף אל־דרור נשמע מעט מאולץ פה ושם. יש כאן ביצועים נחמדים של מיכאל כורש (התובע‭,(‬ אורי הוכמן (הסניגור‭,(‬ עמי סמולרצ׳יק (הנאשם‭,(‬ יונתן רוזן (מאהבו של התובע) ורודי סעדה (הפקיד‭,(‬ אבל לב ליבו של הסיפור הוא בהופעתו של מושונוב עצמו, בתור השופט הזקן, שדעתו הולכת ומשתבשת בשל התרופות שהוא נוטל נגד קדחת השחת. הוא מגיש ביצוע עסיסי, מגוון ומצחיק ביותר, שמחפה גם על הרגעים הפחות מוצלחים של הטקסט. גם אם זה אינו מהמחזות הגדולים של מאמט, הביצוע המבריק של מושונוב מעניק להצגה את ההצדקה להעלאתה.

"רומנטיקה‭,"‬ תיאטרון הבימה