אבירות על גלגלים

שיירה של טרקטורונים עוברת ברעש, ומותירה מאחוריה עננים של אבק סמיך. כלי הרכב רודפים זה אחרי זה אל הירידה התלולה מ"כוכב הירדן", בדרך לכביש הבקעה. אבל אז, אחד הטרקטורונים עף באוויר, מתהפך ומתפרק במפגש כואב עם האדמה. כולם עוצרים מיד, וניגשים לראות אם אין נפגעים.

הקסדות יורדות מהראשים, וכל נהגות הקבוצה רצות לבדוק מה מצבה של יהודית דגן, מי שעומדת מאחורי טיול הטרקטורונים לנשים. אפשר להירגע, היא בסדר, "רק" שברה רגל. בנות הקבוצה, רובן מהמושב הדתי כפר הרא"ה, נושמות לרווחה. 

הדסה, אוסנת ואורחת נותנות גז (צילומים: יעלי מיטל)

בקבוצת הנהגות, שקוראות לעצמן "טרקטורונteam", תוכלו למצוא נשים בנות 30-55, בהן גם שלוש סבתות. כבר ארבע שנים שהן עורכות טיולי טרקטורונים, שעם הזמן הפכו גם למן קבוצת תמיכה והעצמה נשית שכוללת הרבה צחוקים, השתוללויות וכמובן סדנאות מודעות אל תוך הלילה.

מי שיזמה את הקמת הקבוצה היא הדסה, בת 50 מכפר הרא"ה, "פריקית של טרקטרונים". כשהתחיל עידן הטרקטורונים, הגברים בכפר ארגנו והיא היתה מצטרפת אליהם כאשה יחידה. לאחר כמה טיולים החליטה שבמקום להזדנב אחריהם, היא תקים קבוצת נשים. לצורך העניין היא גייסה את חברתה יהודית דגן.

יהודית אוסנת ויעל - על הטרקטורון

חוץ ממנועי ה-400 סמ"ק, דגן היא הכוח המניע של הקבוצה. היא סבתא בת 53, מורה בבית ספר, רכזת טיולים ומושבניקית מלידה. כאשת חינוך, היא מקפידה להדגיש שהן נוסעות במקומות מסומנים בלבד, ושמטרת הטיול היא לא סתם לגמוא קילומטרז' "כמו הגברים שרוצים רק להספיק", אלא גם ללמוד על המקום. יותר מכך, לדבריה, הטרקטורון יכול לשמש גם ככלי שמחבר ומקרב לאלוקים ולטבע. בניגוד למכונית, שבה הנוסע "כלוא" מאחורי הזכוכיות, דגן אומרת שהטרקטורון מאפשר להתחבר לבריאה באופן בלתי אמצעי וחווייתי במיוחד.

יעלי מיטל בת 46 מכפר הרא"ה, נשואה עם שלושה ילדים, היא הנווטת של הקבוצה והיא אף פעם לא טועה. פעמיים בשנה הן יוצאות לטיולים של יומיים, ומדי פעם יוצאות לטיולים קצרים יותר. "הטרקטורונים זה רק תירוץ", היא אומרת. "הכול זה סדנה אחת ממושכת, חגיגה גדולה של קשקושים נשיים, דיבורים ובדיחות".

מרים טרטנר, אם לשמונה ילדים מקדומים ועורכת דין במקצועה, מספרת שכשהזמינו אותה לטיול לא היו לה אפילו מכנסים ללבוש. היא לקחה את מכנסי הצבא של בעלה מהסדיר ("שעלו בקושי על בטן של שמונה הריונות"), קשרה את המטפחת שלראשה חזק מהרגיל והחזיקה בכל כוחה, כשהתיישבה מאחורי אחת הנהגות. את הדרך, כך היא מספרת, הבנות גמאו במהירות מטורפת, וגם הוסיפו צרחות להשלמת האווירה. עבור טרטנר, שמגדירה את עצמה כאחת מ'שתי החוצניות' בקבוצה – אלה שלא נולדו בכפר עם טרקטור והגה בין הידיים, זו הייתה חוויה יוצאת דופן.

אם תצטרפו לקבוצה תגלו שם גם את אודרי העירונית, ציפי חובבת היוגה והשאנטי, ולעומתה את אוסנת שלא מאמינה בסדנאות המודעות ו"צוחקת על כל הקשקושים האלה".

ובכל זאת, בקבוצה יש גבר אחד שהתפקיד שלו לטפל בתקלות טכניות ולדאוג לכל מיני אלמנטים לוגיסטיים בטיול. "באנו ליהנות. אנחנו לא גברים, ולא מחפשות להפגין יכולות טכניות בכל הזדמנות", היא מסבירה. באחד הימים החמים, כשהקבוצה הגיעה לבריכה באזור ערד, נאלץ המכונאי לעת צרה לפרוש הצידה כשהבנות החליטו לקפוץ בעירום למים.

השיא של הטיולים, אגב, לא תמיד נרשם במהלך הרכיבה. בערב שאחרי החזרה מהטיול, הבנות מתכנסות שוב לערב של מצגות, שירים ומשחק על הטיול. הן מגיעות במיטב מחלצותיהן, מביאות אוכל ומכינות ערב של השתוללות מצחוק. הבעל, הילדים והעבודה, נשארים לעוד ערב אחד בענן האבק שמאחור.