בין סיני לשדרות: חכמת ההמתנה
מתי מתאפקים ובונים את ה"קייס" בעולם - ומתי מפסיקים לפחד ומסתערים על מקור הטרור? תשאלו את אשכול
הפלסטינים מפעילים טרור מעבר לגבול הישראלי, סוריה מאיימת לפתוח במלחמה, גורמים עוינים מנצלים את דרום לבנון כבסיס ליציאה לפעולות איבה נגד ישראל - והעולם מגנה כל ניסיון ישראלי להתגונן בדרך של פעולות תגמול. תרחיש זה מוכר לנו היטב מהמציאות היומיומית שלנו, אך הוא מתאר גם את המצב אליו נקלעה ישראל לפני ארבעים שנה, בתהליך שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים.
גם אז ביצעו אנשי פתח פעולות טרור מהגדה המערבית מעבר לקו הירוק, וארגונים פלסטיניים אחרים, כמו "א-צאעיקה" ו"גיבורי השיבה", יצאו מדרום לבנון לפגוע במטרות ישראליות. סוריה, שגם אז הייתה תחת מרותה של מפלגת הבעת', קראה בתכיפות למלחמה לשחרור "שטחים ערביים כבושים". ישראל לא ישבה בחיבוק ידיים לנוכח האיומים הללו, אלא ביצעה מבצעי מגננה, כמו הפלישה של הצנחנים למעוז המחבלים בכפר סמוע בגדה בנובמבר 1966. מבצע זה גונה בחריפות על-ידי הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד הממשל האמריקני.
על-פני הדברים, אולי, אין מה להשוות בין ישראל של 1967 - מדינה ענייה יחסית, מוקפת במשטרים עוינים וללא בני-ברית חזקים - ובין ישראל של היום: עתירת היי-טק וחתומה על הסכמי שלום עם שתיים משכנותיה, ובת-ברית עם מעצמת-העל היחידה. אך חרף התמורות, ישראל ניצבת עדיין בפני איום הטרור, העלול להפוך אזורים נרחבים של שטחיה להפקר, יחד עם איומים קיומיים - לא ממצרים היום, אלא מאיראן - העלולים להוביל למלחמה כוללת, שתיערך לא שישה ימים אלא... שש דקות.
לכן, מלבד לציין את שנת הארבעים למלחמת ששת הימים, קיימת חשיבות לחקור את תהליך קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל בתקופה שלפני המלחמה, וללמוד את הלקחים העולים ממנה. אפשר להצביע על שתי החלטות שהשפיעו בצורה משמעותית על תהליך זה.
ההחלטה הראשונה התקבלה בנובמבר 1966, עת אושרה אותה פעולת תגמול בסמוע. אף שסוריה, ולא ירדן, עמדה מאחורי התקפות הפתח, חששו השרים מלהעניש את דמשק, בשל האפשרות להתלקחות עם צבאה ושושביניו הסובייטים. לכן העדיפה הממשלה לאשר פעולה נגד ירדן. אך בדרך ליעדם נתקלו הצנחנים בכוח ירדני, והמבצע הפך לקרב של ממש. לתקרית היו שתי תוצאות: האמריקנים גינו את המבצע והגדירוהו "טירוף", ואילו המלך חוסיין, שמאוד הושפל, ניסה להסב את האחריות לאסון ליריבו הנצחי, נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר, בטענה שהוא "מסתתר מאחורי השמלות" של כוח האו"ם בסיני ובעזה. האחרון, בתגובה, חיפש כל עילה לסלק את כוח האו"ם - עילה שסופקה לו על-ידי הסובייטים באמצע מאי 67', כאשר סיפרו לנאצר כי ישראל כביכול מתכוונת לתקוף את סוריה.
נאצר גילה במהרה כי לסיפור לא היה שחר, אך השתמש בתירוץ זה כדי לסלק את כוחות האו"ם, להזרים את כוחותיו לתוך סיני, לחסום את מיצרי טיראן המובילים לאילת ולכרות בריתות צבאיות עם סוריה, ירדן ועיראק. מכותרת על-ידי רבבות חיילים ערבים, אשר התלהמו להשמדתה, נאלצה ישראל להחליט האם לבצע התקפת מנע או לא.
ההחלטה השנייה הייתה זו של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, לדחות את המלצתם של אלופי המטכ"ל ושרים בכירים לתקוף את מצרים מיד. אשכול התעקש לחכות שלושה שבועות נוספים על מנת להוכיח לעולם, ולאמריקנים במיוחד, שישראל מיצתה את כל האפשרויות לפתור את המשבר בדרכים מדיניות. תקופת ה"המתנה" זכורה היום כתקופה מתוחה ביותר, ובגללה ספג אשכול ביקורת ציבורית נוקבת. אך ישראל ניצלה את התקופה הזו כדי להכין את צה"ל לפעולה ולהצדיק את עמדתה בפני דעת הקהל העולמית. כך שעם פרוץ הלחימה, בחמישה ביוני, צה"ל היה מוכן, וישראל נהנתה מאהדה נרחבת בבירות אירופה ובוושינגטון.
כדאי לשים לב לשני לקחים מההיסטוריה של מלחמת ששת הימים: האחד - במקום למהר לקרב, יש לנצל את תקופת ה"הבלגה" (היחסית) של שנת 2007 כדי להסביר את ה"קייס" - שישראל איננה יכולה לספוג התקפות קסאמים מדי יום. לקח שני הוא שפחד יתר - ולאו דווקא אומץ יתר - הוא שעלול להביא להסלמה, ושאין תחליף לטיפול במקור האימה. במילים אחרות, יש להמתין את התקופה המתאימה על מנת להתחזק, לשפר את הטיעון הצודק ולהתכונן לטפל באופן ממוקד ויסודי באלה - הפלסטינים והסורים - שעומדים מאחורי המתקפות.
הכותב הוא היסטוריון ומחבר הספר "שישה ימים של מלחמה"
פורסם לראשונה 17/05/2007 22:30
לפנייה לכתב/ת 
מיכאל אורן
צילום: באדיבות הוצאת שלם
דיין ואשכול. התעקש לחכות
צילום: לע"מ
מומלצים
