שכחנו להרגיש

בעבודה החדשה של הרקדן והכוריאוגרף סהר עזימי יש מעשה כמעט חתרני, ביותר ממובן אחד. לא שחתרנות זרה לעבודותיו, להיפך, היא הקו המחבר, וברוב המקרים המנוע שלהן, ובכל זאת "בוא תרגיש", יצירה לארבעה רקדנים וגיטריסט, שתעלה בבכורה ביום שישי הקרוב (25 במאי) בתיאטרון תמונע, מופעלת מחומר בערה שונה.

סהר עזימי וצוף יצחקי. מלחמת כוחות

הגרעין ליצירה נולד בדואט "סוסי ברזל" שהציג עזימי בשנה שעברה, במסגרת "הרמת מסך" ביחד עם הרקדן צוף יצחקי. המפגש בין עזימי, רקדן כריזמטי ודומיננטי מאוד ויוצר עם שפה תנועתית מובהקת, לבין יצחקי, רקדן בתחילת דרכו עם כשרון טבעי, פראי ולא מעובד במובן הטוב של המילה, סימן את תחילתו של מסע התקלפות ממניירות וחזרה לשורש התנועה. "אולי בגלל הראשוניות, משהו בחיבור ביננו דייק את השפה התנועתית שלי", אומר עזימי, "אחרי עבודות שבהן הלכתי רחוק עם הצד התיאטרלי, הרגשתי שהפעם אני חייב לחזור לתנועה, להתמקד בה, לתת לה את כל המקום שהיא צריכה ולוותר על קסמים". את הדואט הוא הרחיב לרצף תמונות שמורכב ממונולוגים של שני רקדנים ושתי רקדניות ודיאלוגים בצורת דואטים שמתמודדים

 עם שאלות על מערכי כוחות, דינמיקה בין אישית וחסכים פיזיים ורגשיים. "בשלב מסוים בתוך מערכת יחסים, טובה ככל שתהיה, אנחנו פשוט שוכחים להרגיש והחסך הזה מקבל חיים משל עצמו והופך לישות עצמאית", הוא אומר ומסביר, "ברמה האישית אני בזוגיות נפלאה, יש לי אהבה והכל טוב ויפה, אבל בוקר אחד אתה קם ושואל את עצמך אם זה כל מה שיש. זוגיות היא עבודה קשה, במיוחד בשנים הראשונות, וברגעי משבר צף מה שאני מגדיר תורת החסך, או אם תרצי, תורת האוברדראפט".

למה הכוונה?

"ישראלים חיים באוברדראפט תמידי בבנק וברגש. אנחנו סוחבים אוברדראפט לאורך שנים ומצפים משום מה שבן הזוג שלנו יימלא אותו. לאורך הזמן החסך הזה לובש צורה ממשית, יש לו ישות וחיים משלו ותכונות אופי והוא הופך למרכז. אנחנו כמעט ולא רואים את מי שחי לצדנו אלא רק את כל מה שאין בו. בשלב מסוים אני הבנתי שפספסתי לחלוטין את הנקודה והיא שאני לא מרגיש יותר, ששכחתי איך זה להרגיש. זה המקום שהבנתי שבו אני חייב לפשט, לחזור אחורה, להתנקות".

אז ניקית בבית, וגם בסטודיו הלכת על תנועה ממוקדת?

"בכל המובנים רציתי לחזור לתנועה ואני חושב שזה מאד ניכר גם בטיפול בתאורה, במוזיקה ובתלבושות שמפנים לה מקום. הכל קיים בתוך התנועה".

גם פס הקול שמנגן בלייב המוזיקאי דידי ארז (לשעבר בלהקת הג'ירפות) לכאורה מינוריות ומעניקות הרבה מרחב לשקט.

"מצאנו איזו פורמולה בין התנועה והזמן, שבאמצעותה הצופה יכול לספוג את השקט. זה נכון שהמוזיקה יותר פאסיבית מהתנועה, אבל זה מתקיים גם בעבודה מול מעצבת התלבושות שהבינה שאת העבודה הזו לא מקשטים, או בתאורה שלכל אורך העבודה לא מתחלפת גם היא, מתוך רצון לוותר על קסמים".

המינימליזם הזה הוא חלק מטרנד עכשווי?

"זו שאלה אם אני נענה לטרנד או שאני מושפע ממנו כי הוא עוטף אותי. אני לא מאמין שאנחנו ממציאים את הגלגל, אבל אנחנו בהחלט מושפעים ממה שקרוב אלינו".

זאת הפעם הראשונה שאתה מרשה לעצמך לא לסחוב עבודה שלמה על הגב, לתת מקום גדול יותר לרקדנים אחרים ולוותר על דקות במה.

"רציתי לשים את עצמי כמה שיותר מחוץ למשוואה כי אני מרגיש שהיום יש לי יותר כלים לעשות את זה. העבודה לא חיה סביבי ואני מרגיש שאני לא חייב להיות על הבמה כל הזמן בשביל שהיא תעבוד. אני עובד עם רקדנים שאני יכול לסמוך עליהם ואני גם יותר סומך על עצמי מולם".

מיה ויזר. מפגש מסקרן ומסתכן

מאפשר לקהל להתקרב 

שיר חכם. ויתור על יומרות ושמירה על פשטות. (צילומים: אייל לנדסמן)

בדרך כלל בעבודות שלך הייצריות נורא בולטת, וכאן היא דווקא מופנמת, בניגוד למוזיקה שהיא כמו סיסמוגרף תת קרקעי של כל מה שלא נרקד.

"גיליתי שכמו בדיבור גם בגוף יש לנו אוצר מילים די מוגבל. אז נכון שיש את הפואטיקה של התנועה ויש תנועות שמאוד מזוהות עם יוצר כזה או אחר בצורה מובהקת, אבל בתכל'ס אני משתמש בכלים שיש לי, אני לא באמת ממציא את הגלגל ובאופן מסוים התבונה הזו נתנה לי שקט לעבוד בתוכה. יכולתי להתמקד בתחושה ואני חושב שמשהו נפתח בי".

• "בוא תרגיש" – יום ו', 25 במאי, בשעה 22:00 בתיאטרון תמונע; מוצ"ש, 26 במאי, בשעות 16:00 ו-21:00 בתיאטרון תמונע; יום ד', 6 ביוני, בשעה 20:00 בתיאטרון המעבדה